בעקבות הכתבה “סיוט זוגי” במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות – האם העדויות הן מתוך טיפול זוגי?

במוסף “7 ימים” של ידיעות אחרונות, התפרסמה כתבה בה עדויות “מתוך התופת” והיא מתהדרת בכותרת “סיוט זוגי” – ואני רק מעלה שאלה: האם המעידים המרואיינים, היו באמת בטיפול זוגי, לפחות כפי שאנחנו מבינים אותו.
בכתבה מתוארות חוויות והתנסויות מגוף ראשון (כולן בעילום שם), ובכולן חוזר המוטיב: ה”טיפול” הזיק יותר מאשר הועיל, ואולי מוטב שכלל לא היה מתקיים…

יש שיאמרו, כי הכתבה עלולה לפגוע באותם זוגות שזקוקים לטיפול, ויכולים להעזר בו, כיוון שהיא מציגה את הטיפול באור שלילי, כמקום מסוכן ופוגע שמוטב להזהר ממנו. עם זאת, אני סבורה כי הכתבה עושה שירות חשוב ומשמעותי, כיוון שמחדדת את המורכבות של הטיפול בזוגות (כמו גם ביחידים), ומבהירה מדוע תחום מקצועי זה אינו רק בגדר “ייעוץ” טכני, שניתן ללמוד בקורס כלשהו, בהליך מזורז, לפתוח קליניקה, וקדימה – להזמין את כל מי שנמצא במצוקה…

מקריאת הכתבה ברור כי טיפול לא מקצועי, עלול להיות פוגעני ואף טראומתי. ולכן המסקנה המתבקשת היא שיש לבחור בקפידה את המטפל ואת מסגרת הטיפול. באופן מפתיע, המטופלים שרואיינו, לא נשאלו על בסיס איזה מידע קיבלו את החלטה ללכת דווקא למטפל זה או אחר: היה מי שציין כי ראה סרטונים של המטפל ביוטיוב… אחרים כלל לא טרחו לציין מה ידעו על המטפל שלהם ועל הרקע המקצועי שלו:  אתר אינטרנט נחמד, המלצות ברשת שלא תמיד ברור מי ומה עומד מאחוריהן…

באופן לא מפתיע, כאשר מגיעים אלי מטופלים שהיו בטיפול אצל “מטפלים מטעם עצמם”, הם כמעט אף פעם לא יודעים להגיד לי דבר על הרקע האקדמי של המטפל, תהליך ההסמכה, ההתמקצעות שלו. לרוב הם מסתפקים במה שהמטפל כותב על עצמו באתר, או כפי שמציג את עצמו, גם כאשר מדובר בתעודות ד”ר מאוניברסיטת שקר כלשהי, או הסמכה ללא שום קריטריונים ברורים.

מעבר לכך הכתבה מציגה עדויות קשות,  לכל מה שאסור שיהיה בטיפול. ניכר כי המרואיינים עצמם לא התנסו בחוויה טיפולית ממשית. ייתכן שלא הגיעו למטפלים מקצועיים, אך גם אם כן, החוויות הסובייקטיביות שלהם מלמדות על כשלים אמפתיים שיצרו  חוויות טראומטיות.

מקריאת העדויות, עולה בי התחושה שרוב המראויינים כלל לא הבינו למה הם נכנסים, ובמה טיפול זוגי עשוי לקדמם. ישנן מספר נקודות, שלהערכתי הנן קריטיות בתהליך הבחינה וההחלטה של זוג האם הטיפול הזוגי אכן מתאים עבורו, והאם הוא מבין  לעומק מה הוא טומן בחובו. אני באופן אישי, מבררת היטב עם הזוגות שפונים אלינו, האם הציפיות שעמם פנו, מציאותיות ביחס לאפשרויות שאנו כמטפלים נוכל להציע, ולכן גם אדגיש מה לא ניתן לקבל בטיפול, כדי למנוע אכזבות וחווית כישלון.

טיפול אינו בית הדין הגבוה לצדק זוגי – ולכן התפיסה (או החוויה הסובייקטיבית של המטופלים) שהמטפל נמצא בפוזיציה של בורר/שופט – היא מאד בעייתית, ומלמדת שלמעשה לא הגיעו לטיפול, לעבודה על שינוי והתפתחות,  אלא לחיפוש אחר מי שיחזק את עמדתם.

טיפול אינו סדרת חינוך, ואינו חלק מ”תרבות ימי א'”  – כלומר הוא אינו בא ללמד התנהגויות, להטיף מוסר,  ובעיקר לא לנזוף ולהסביר (לבן הזוג האחר כמובן) היכן טעה, וכיצד עליו להתנהג להבא…

טיפול אינו סוג של אקמולי או של כל סוג משכך כאבים אחר– המטרה בטיפול היא לא להרגיע ולהפחית כאב, אלא לטפל בבעיות שבבסיס הקשיים הזוגיים, ולכן בקשת סליחה, חרטה על מילים שנאמרו, זה נחמד ויפה, אבל זו לא מטרת הטיפול. בלי להבין ולגעת בשרשי הבעיה, הטיפול לא באמת יוכל לקדם את הזוג. אכן, מדובר בתהליך לא פשוט, שעשוי לעורר הרבה רגשות קשיים וכואבים, ולכן אינו יכול להתאים לכולם. אנשים שמחפשים נחמה, הרגעה ובעיקר טאטוא של הבעיות והקשיים, מוטב שיחשבו היטב האם הם יכולים להתמודד עם הרגשות שהטיפול יעורר. קל וחומר שיבחנו עם המטפל שבחרו מספיק מנוסה, קשוב, אמפאתי כדי שיוכל לאפשר התייחסות זהירה ולא טראומטית לפצעים ולהיבטים השבורים בנפשם. מטפל פחות מוצלח, ובוודאי מי שלא עבר תהליך הכשרה מסודר, עלול להבהל בעצמו, ולהגיב באופן לא אמפאתי, ליצור קואליציות, להגיב בתוקפנות, באופן  שאינו מותאם לצרכים הרגשיים של בני הזוג.  לא לחינם ההכשרה בטיפול ככ ארוכה…

 הקליניקה אינה סוכת המציל – כלומר הפנטזיה שהטיפול יציל או יפרק את הנישואין, אין לה במה להאחז. אין זה מעניינו של המטפל, האם הזוג יחליט בסופו של הטיפול, להפרד, להתחתן, להתגרש או להפוך לפוליאמורים. כמטפלת לא אחייה את חייהם, ומכאן שאין לי שום רצון/עניין/יכולת לכוון לצד זה או אחר.

מבחינתי, מטרות הטיפול מסתכמות בכך, שהמטופלים יצאו מהתהליך  עם הבנות ותובנות רחבות ומעמיקות מכפי שהיו להם טרם הטיפול, וכן עם יכולות רגשיות, תפיסותיות, תקשורתיות, והאחרות מפותחות יותר. בעזרת אלו יורחבו האפשרויות שלהם להתמודד עם אתגרי המציאות,  באופן גמיש, מותאם ומכוונן לצרכים של עצמם ושל האחר. זהו עבורי הצלחה של התהליך, והיא זו המקנה בידי הזוג את  הכלים ודרגות החופש לבחור את ההחלטות על דרכו ועתידו.

באפשר לחוויות פוגעניות שתוארו בכתבה אוסיף ואומר:

חווית הקואליציות סביב התחברות של המטפל על בן הזוג – מלמדת בעיקר על הקושי של המטפל להחזיק את הזוג, ולחשוב זוג, כלומר לא לראות רק קורבן ומקרבן, מי שפוגע ונפגע,  אלא להבין את הדינמיקה הרגישה והמערכתית המאד מורכבת, שבה כל אחד מפעיל את האחר באופן שלרוב אינו מודע, ודרך מנגנוני הגנה שונים, גורם לאחר להגיב באופן שמשמר או מעורר את הקונפליקט ויוצר כאב מחודש. כמובן שהציפייה הנה שמטפל מנוסה יצליח לאחוז בתפיסה הזוגית ולא יתמלכד לתוך חשיבה קווית – של מי עשה למי ומה גרם לתגובה של האחר.

בחירת מטפל זוגי מתאים אינה תוצאה של  שופינג מתמשך בין מטפלים – אלא מלמדת בעיקר על הבעייתיות של הזוג שמדלג ממטפל למטפל, בלי לעצור ולהבין מה בעצם דרוש לו. כלומר אין שום הבנה באשר לקשיים הרגשיים שלהם, בעטיים הם לא מצליחים להפיק דבר בטיפול, ומדוע אינם מצליחים לתקשר זאת למטפלים, וכך חווים כישלון אחר כישלון.

באופן עקרוני, מטופלים שמגיעים אלי אחרי חוויה של כישלון טיפולי קודם, אציע להם שלא להכנס לתהליך, טרם נבין כולנו מה קרה בטיפול הקודם, מה לא התאפשר בו, וכן מה צריך לקרות הפעם כדי שתתקיים התנסות וחוויה אחרת. חלק מהחוזה הטיפולי שלי עם כל המטופלים, הנו שאם הם חווים אותי כמי שלא מבינה/מרגישה/מתייחסת אליהם, או חלילה פוגעת בהם, הרי שעלינו לעצור הכל ולברר מייד מה התרחש בחדר. אין אפשרות לסיים את התהליך, וכמובן שלא להמשיך בעבודה המשותפת טרם נבין היטב מה השתבש. הכשל האמפאתי בטיפול, הוא אחד המפתחות החשובים והבסיס להבנה עמוקה באשר לדימיקה האישית והזוגית, ודרכו ניתן לבצע פריצת דרך משמעותית שתאפשר צמיחה והתפתחות של בני הזוג.

טיפול זוגי אינו יעיל במצבי אלימות  – עד שהצד שנוקט באלימות (פיזית, נפשית, מילולית וכד’) לא יוכל לווסת ולשלוט בתוקפנות ובאלימות שלו, הרי שאין שום טעם ואפשרות להתחיל ולטפל בזוג, שכן כפי שכבר ציינתי, הטיפול עצמו מעורר הרבה מאד רגשות כאובים, ואם אין ביטחון כי שני בני הזוג מסוגלים להכיל את הכאב בלי להפוך אותו למתקפה אלימה, הרי שמוטב לא להתחיל כלל את הטיפול המשותף, אלא להפנות לטיפולים אישיים כדי למנוע התלקחות מסוכנת. מטפל  לא יקח על עצמו טיפול זוגי כאשר הצד האלימ/ה אינו/ה בטיפול אישי, ומתקיים קשר רצוף ומתואם בינו לבין המטפל/ת האישית.

המטפל אינו יועץ אישי– המטפל לא אמור להמליץ למי מהצדדים כיצד לנהוג, בוודאי שלא לבגוד, להתגרש, כמובן שהוא גם לא לאבחן את האחר באוזני בן הזוג (למעט מקרי קיצון של אלימות, התמכרויות או הפרעות התנהגות קשות שמחייבות הערכה פסיכאטרית). התנהגות כזו אינה מקצועית, וגם היא לצערי התוצאה של בחירה במטפלים שאינם מקצועיים.

שבה וממליצה בדקו לפני שאתם מפקידים בידי אחרים את חייכם ונפשותיכם, מה הרקע, מה הניסיון וההסמכה. מכיון שכל אחד רשאי לעסוק בייעוץ, ולקרוא לעצמו יועץ/מטפל, ובידי רוב הציבור אין את הכלים הדרושים על מנת לבדוק כי המטפל אכן עבר תהליך הכשרה מקצועית מבוקר, הרי שכאשר עולה ספק, באשר למקצועיתיו של המטפל, כדאי להסתמך על תעודות הסמכה כפי שמוכרות ע”י “האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי”, או/ו “האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה”.

ונשמרתם לנפשותיכם, למשפחותיכם ולבני זוגכם…