הים הכחול העמוק – תיאטרון בית לסין
ברקע סיום המלחמה, אך הדיה עדין ממשיכים לערער ולצלק את המציאות הנפשית של גיבורי המחזה. הסטר פרדי וקולייר, לכאורה, שלוש הצלעות במשולש הרומנטי, שבויים כל אחד מהם באימה מפני מגע עם תחושות של כאב ואבדן. הם מפלרטטים עם המוות – הפיזי ובעיקר הרגשי. בניסיונותיהם האומללים למצוא מפלט ולברוח מפני הייאוש, הם נאחזים באובססיבית בידוע ובמוכר: פרדי בורח מהעלבון על כך שאיש אינו זקוק לו כטייס, ואולי גם מהטראומות שחווה במלחמה – לשתייה ולמשחקי הגולף. הסטר מתעקשת ונאחזת בקשר מתסכל שמבוסס כולו על תשוקה מינית, אך נעדר כל יכולת להעניק ולקבל אהבה וביטחון להם היא כה זקוקה. היא הופכת לקבצנית המקוששת אחר המטבעות הבודדות והנדירות שפרדי מצליח להעניק לה.
קולייר מצידו נותר בסרובו להפרד מהפנטזיה על הזוגיות, ממי שמעולם לא אהבה אותו וככל הנראה גם לא הרגישה נאהבת על ידו. וכך שלושת הגיבורים חווים את המציאות כמסוכנת ומאיימת, ועליהם לשמור נפשם מפניה ו”…מן השורף, מן החותך, מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים מן הדומם, מן המחכה והמושך, והממית כמי באר ואש כיריים”(אלתרמן, “שיר משמר“). שלושתם לכודים בפחד מפני כאב בלתי נסבל, בודדים לנפשם ודחויים, מנותקים רגשית מעצמם ומאחרים, ללא יכולת ממשית להעזר, וללא אמונה שיהיה מי שיצליח להבחין כל שכן להענות למצוקתם. כל אחד מהם נושא באמתחתו מטען של כאב בלתי נסבל, אפוף בתחושת חנק, ייאוש וחוסר מוצא, שהולכים וסוגרים עליו.
את ניסיון ההתאבדות הכושל של הסטר, אפשר להבין כקריאת SOS שנשמעת רגע לפני שאוזלים הכוחות, כצעד אחרון של תקווה לפני הקריסה לתוך ייאוש ומוות. הסטר שהקפידה לשמור את סודותיה עמה, להסתיר ולהסתתר, מגיעה ככל הנראה לקצה גבול היכולת, ובמעשיה חושפת עצמה במערומיה הנפשיים לעיני כל. מצוקתה כה חריפה, עד שאין יותר אפשרות להתחבא מאחורי העמדת הפנים, ולשדר עסקים כרגיל. הסרת התחפושות וחשיפת האמת, ככל שהיא כואבת, מביכה, מטלטלת ומפתיעה – מגייסת את השכנים להגיש לה עזרה רפואית אך לא רק.
הנוכחות של שכניה, הדאגה הכנה והנתינה הנדיבה להם היא זוכה, מייצרים חוויה של הכלה והחזקה שהסטר כה חסרה אותה. בעקבותיה, גם שתי הצלעות הנוספות – פרדי וקולייר, מתחילים לנוע מהמקום הבודד והמבודד בו הם נמצאים. הם מצליחים לצאת אט אט מהמבוי הסתום של חייהם, כאשר הם מוכנים לפגוש ולהכיר תכונות וצרכים רגשיים שעד כה התביישו והתקשו להודות בהם.
ניסיון ההתאבדות הוא קו פרשת המים, שלאחריו הגיבורים אינם חייבים להיות רק “גיבורים”, ולהציג חזות מוצלחת, מושלמת, וכל יכולה. הם מעיזים סוף סוף להכיר בחולשות, בחרדות, בקנאה ובעיקר בנזקקות הרבה שלהם להראות על ידי האחר ולהיות נאהבים.
פרדי אינו חייב להשאר חנוט בתוך מדי הטייס גיבור העל, הסטר לא צריכה להציג עצמה כמי שאינה זקוקה לאיש, וכך גם קולייר אינו חייב להסתתר מאחורי גלימת השופט המכובד והמוצלח, ויכול לשתף בחולשותיו. השחרור מהצורך במושלמות מאפשרת להם לבטא מגוון רחב של צרכים ורגשות, וחוות עצמם פחות בודדים ומבודדים.
בה בעת הם זוכים למידה לא מבוטלת של הקשבה אמפתית, הבנה והכלה מהסובבים אותם. חוויה זו אינה מבטלת רגשות קשים של קנאה, אכזבה, אבדן וסבל, אך עתה כאשר הם מוכנים להודות ולהכיר ברגשותיהם, יש מי שנמצא איתם, והופך את החוויה הרגשית לפחות מאיימת, משתקת ולכן גם נסבלת.
הם מסוגלים סוף סוף לאזור אומץ ולהישיר מבט על עצמם, ולכן אינם זקוקים עוד להעמדות פנים, אינם צריכים לרצות איש, תוך ביטול עצמי.
שוב הסטר אינה חייבת להתחתן עם מי שאינה אוהבת, רק כיוון שבת הכומר אינה יכולה לאכזב. לייקור שומע ומבין כי חיי הנישואין שלו לא התבססו על אהבה, ולכן מצליח להרפות את אחיזתו בהם, בין היתר הודות לנוכחות האמפתית של הסטר, שנותנת לו מקום להתאבל ולכאוב את מה שהיה ומה שיכול היה להיות.
כאשר גיבורינו מסוגלים להרגיש את עצמם, הפרידות הקשות שנכפות עליהם, אינן נחוות רק כתחושת דחייה ואבדן משמעות החיים, אלא גם כאפשרות לשינוי והתפתחות. הסטר מבינה את מגבלותיו של פרדי וחוסר יכולתו לאהוב אותה כפי שהיא זקוקה, ולכן מצליחה להפרד ממנו. פרדי, לאחר שהודה בפני עצמו בפחדיו ומגבלותיו, בוחר לשוב ולהמריא כטייס ניסוי, במקום לשתות עצמו לדעת.
ניכר כי קריאת ה SOS נקלטה והצילה את הגיבורים מהתאבדות, כאשר התניעה תהליך שהחל להפיח ולפתח תקווה. לא עוד משחקי “מחבואים”, לא עוד בחירה מצומצמת וקשה “בין השטן לבין הים הכחול העמוק”, אלא הזדמנות לחיים מלאים לא מושלמים אך שלמים, בהם ניתן להרגיש, לחוות, לחלום, להיות הם עצמם ללא מסכות וללא שקרים, לאהוב ולסלוח לעצמם ולאחרים ולמצוא משמעות לחייהם.
