אובדן אבל ושכול
“כי החיים והמוות חד הם, כמו הנהר והים שהם אחד” –חליל ג’ובראן
אובדן של אדם קרוב הנו מההתנסויות הקשות והמורכבות שמזמנים לנו החיים.
קבלת הבשורה המרה מלווה לרוב בתדהמה, בהלם ראשוני, חוסר אמון, אי הבנה, קהות חושים והתכחשות לנורא מכל. יש המגיבים בבכי מר, ואחרים בהתכנסות שקטה, וקושי רב לעכל את עובדת מותו של האדם האהוב.
שלב ראשוני זה, הוא קצר באופן יחסי, כשלאחריו מתחיל שלב האבל הממושך המלווה בבכי, עצב רב, תחושות חוסר אונים ואובדן שליטה, כעס על חוסר הצדק שנעשה לנו, ייאוש, חרדה ורגשות אשמה וכן נטייה להתייחס לנפטר ולהציגו באור אידיאלי.
למרות שאנו מודעים לאובדן, לעיתים קרובות אנו מתקשים להאמין שהמוות אכן התרחש ולקבל את סופיותו הנחרצת של האובדן. אנו ממשיכים לחפש אחר הנפטר, חשים שהוא נמצא לידינו, שומעים את צעדיו, מרבים לחלום עליו או להזות את חזרתו. יש המתאבלים בשקט, ויש המחצינים את הכאב. אולם שלב של ייסורי נפש קשים וכואבים, מקדם אותנו לשלב האחרון של “השלמת ההתאבלות”.
את השלב האחרון מאפיינים החזרה לחיים וההסתגלות למצב החדש. אט אט אנו מסוגלים לתחום את הכאב והאבל, כך שאנו פחות מוצפים וחסרי שליטה מולו. ישנם רגעים, ימים ומועדים בהם אנו נזכרים ביקירנו ובהם אנו כואבים, וחשים בדידות ייאוש וגעגועים עזים. אך במקביל, אנו מסוגלים גם להתחיל ולהפנים את העובדה כי המת לא ישוב עוד. אנו חוזרים בהדרגה לחיים ומסוגלים למצוא בהם יציבות, תקווה ואנרגיה להשקיע וליהנות מהם. על אף הקשיים הרבים, לעיתים קרובות החזרה לחיים מחייבת שינויים בהתנהגות, בהרגלים, לעיתים שינוי מקום מגורים, מקצוע, עיסוקים ועוד.
תהליך האבל עלול להשתבש כאשר איננו יכולים להתמודד עם הפרידה ונותרים מקובעים באחד משלבי האבל. האבל אינו מעוניין או אינו יכול להרפות מהקשר האבוד למשך שנה ויותר. הוא עסוק באופן בלתי פוסק במת, ומקבל על עצמו את תפקיד האדם מוכה היגון.
גם הימנעות מתהליך האבל או עיכובו, על מנת להימנע מהכאב או לשמור על האחרים, עלול להוביל לאבל כרוני, ולבוא לידי ביטוי בתגובות קשות של צער בכי וכעס המנותקות מהקשרן. אבל מודחק, עלול לבוא לידי ביטוי במתח, נטייה למצבי רוח, הסתגרות, תסמינים גופניים, סיוטי לילה, נדודי שינה, בעיות נפשיות ועוד.
אובדן בן זוג הוא אירוע בעל השפעה רחבה ועמוקה על מעגל החיים של בן הזוג שנותר. רבים מהאלמנים/ות מתקשים להסתגל למצב החדש שנוצר, בו נהרסה היחידה המשפחתית ההורית והזוגית ועמה אבדו גם הנישואין, החברות, ולעיתים הביטחון הכלכלי.
כאשר המוות מתרחש בגיל צעיר, על בן הזוג להמשיך ולהתמודד לבדו עם המשימות ההתפתחותיות, המשפחתיות והאישיות כגון: גידול הילדים ובהמשך הפרידה מהם עם יציאתם מהבית, טיפול בהורים הקשישים, ועוד. עליו להסתגל לשינויי תפקיד ולמילוי אותן מטלות אותן מילא בן הזוג.
האובדן הקשה והממושך ביותר הנו אבלם של הורים על מות ילדם. הורים אינם מפסיקים להתאבל על ילדיהם, גם כאשר הם שבים לחיות חיים מלאי עשייה ואהבה. אבל על מות ילד כולל את העבר המשותף כמו גם את הציפיות העתידיות ממנו, אשר מעצימות את האובדן ומקשות על השלמה וקבלה שלו. בקרב רבים קיימת ההזדהות עם הילת המת וכן הכמיהה למות ולהצטרף אליו.
בקרב הורים שכולים מוכרות תופעות של ריחוק בין בני זוג, כאשר כל אחד מסתגר באבלו או כאשר אחד מבני הזוג לוקח על עצמו את ה”מונופול” בתפקיד האבל, ואינו מותיר לאחר מקום לכאב ולאבל. קושי נוסף הרווח במשפחות אלו הנו הנטייה לריחוק בין ההורים וקנאה של הילדים שנותרו, באהבה ובקשר שמגלים ההורים כלפי הילד שנפטר. תחושת האבל של האחים עלולה להיות כפולה – שכן אלו לא רק שאיבדו אח/ות אלא גם איבדו את הקשר עם ההורים כפי שהיה טרם האסון. תופעה נוספת שכיחה היא הסתגרות חברתית שמחוזקת על ידי נטיית ההורים להסתגר בכאבם, ותחושתם כי איש אינו יכול להבין את כאבם.
בקרב ההורים השכולים ישנם רבים שלאחר תקופת האבל, חשים משיכה עזה לחיים – הם מצליחים לגייס כוחות, המפתיעים גם אותם, ולחזור לחיי עבודה חברה ותרבות פעילים. אלה וגם אלה חווים לאורך החיים טלטלה בין החיים למוות, בין תחושת אובדן שליטה לשליטה, בין תקווה לבין ייאוש, בין המוטיבציה לבין חוסר אונים, בין היש לבין האין.
אנו מציעים ייעוץ וליווי ברמה הפרטנית, הזוגית והמשפחתית בהתמודדות עם תהליך האבל ובהסתגלות למצב החדש בעקבות אובדן בן זוג, ילד או קרוב משפחה אחר, וזאת בגישה אינטגרטיבית תוך מתן מקום לביטוי רגשי, חיזוק הקשרים המשפחתיים והחברתיים, התנסות בדרכי חשיבה חדשות, ובדפוסי התנהגות מסתגלים.
