הפרעות ביחסים או יחסים בהפרעה
מה קורה כאשר בטיפול הזוגי והמשפחתי אנו נתקלים בהפרעת אישיות קשה של אחד או שני בני הזוג, איך נכון להתייחס להפרעה בתוך מערכת היחסים, אל הזוגיות וההורות. האם להתמקד בטיפול בהפרעה, האם לראות בהפרעה כחלק מהמבנה המשפחתי. מה קורה לנו כמטפלים במפגש עם הדפוסים המורכבים הללו?
כמטפלת, המפגש עם המופרע והמפריע בקשר הזוגי והמשפחתי, מעורר אצלי רגשות מורכבים. ההתבוננות בקשרים שבהם קיימות עוצמות מטלטלות, תהומות רגשיים עמוקים, מצוקה, וכאב, מגייסים כמעט באופן מיידי חמלה, רצון להחלץ לעזרה לסייע, אך בצד אלו מתעוררים גם רגשות של חוסר אונים, תדהמה ואף תסכול. היותי שותפה – ולו זמנית למערכות רגשיות מורכבות כל כך, בהן מתחוללות סערות, פורצים משברים, נשברים לא פעם הכלים והכללים מציבה אתגר לא פשוט ומעלה קשיים ביכולת להכיל, לקבל, הקל, לאפשר חוויה חיובית, להוביל לשינוי. המפגש עם הקצוות כואב בין היתר כיוון שמנפץ את הפנטזיה הגרנדיוזית והאומניפוטנית להצלה, למציאת נוסחת הקסם שתביא מזור מיידי, כפי שכתב פוליקר בשיר הילד שבי: “כאילו יש איזה כפתור שרק אתה יכול לסגור”
ראשית, נשאל, האם אנחנו מכירים בהפרעה ומבינים את התהליכים שעומדים בבסיסה, לא כדי לתייגה, אלא על מנת להעריך את גבולות השינוי, את מסגרת הזמן שתדרש, ואת השותפים שאולי נצרף בדרך (פסיכאטרים, רבנים, פקידי סעד, מורים וכד’).
שנית, נבחן האם אנחנו מתמקדים בהפרעה או במה שמפריע. האם אנחנו מסוגלים לאפשר לזוג ולמשפחה, לקבל את הקושי ולחיות לצידו, מבלי שנראה את המערכת כולה רק מבעד לפריזמה המצומצמת של החולי והפתלוגיה, מבלי שאלו יצבעו בגוון אחד ואחיד את מערכות היחסים המשפחתיות. האם אנחנו יכולים לעבוד עם המערכת הזוגית והמשפחתית בשלמותה, ולהרחיב את דרגות חופש הבחירה של המטופלים שלנו, את יכולתם לחיות עם המופרע והמפריע, תוך צמצום והקלה מסויימת של הגורמים המפריעים.
האם אנו כמטפלים אך גם כבני משפחה ובני זוג, מסוגלים להרפות מעט מהפנטזיה שבה אנחנו מצליחים לשנות את האחר “לרפאו” או אולי “לגיירו” ולהפוך אותו למי שהיינו רוצים שיהיה. או שלעיתים עם הרבה כאב והשלמה, אנו מבינים את גבולות השינוי האפשרי, וכפי שפוליקר מסיים את שירו הילד שבי “יש איזה כפתור שאף אחד אף פעם לא יסגור”…
עוד באותו הנושא:
