ט”ו באב חג האהבה
ט”ו באב, חג האהבה ביהדות (שנחגג בדרכים שונות גם בדתות אחרות) הוא חג של פיתוי, של חיבור לטבע, לרגשות, ליין, לאדמה. זהו חג בו למעמד חברתי והכלכלי אין משמעות והשפעה: בנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים בבגדים לבנים שהושאלו כדי שגם חסרות האמצעים לא תתביישנה, ותוכלנה להשתתף בחגיגה, שכולה תשוקה ואהבה, ומטרתה לזווג זיווגים.
ומה קורה ביום שאחרי? ביום שבו הזוגיות נכנסת לשגרה, ומחוייבת לעמוד בעומס היום יומי של מטלות, משימות, לחצים. כאשר צעדי המחול הקלילים מתחלפים בצעדים האיטיים של טיפוס במעלה ההר? איך ניתן עדין לשמר את ניחוח היין והכרמים, להשאיר את התשוקה בוערת, ולהמנע משחיקה וריחוק כפי שג’ורג’ ברסאנס (בתרגומה של נעמי שמר) היטיב להזהיר:
“…את הפירות האסורים
אל צנצנות השימורים אל נא תשליכי
הם יאבדו את כל כוחם
וצבעיהם וניחוחם אם לא תשגיחי…”
(מתוך “לא אבקש את ידך”)
האם ניתן לחגוג את חג האהבה גם ביום יום? מסתבר שכן, אבל זה מחייב הבנה כי בחלוף זמן התשוקה אינה מובנת מאליה, ואינה נמצאת בהכרח על המדף הראשון ליד כוסות הקפה, רק הושט היד והיא שם… לרוב, בלי תשומת לב מספקת, היא עלולה בטעות להגיע למקרר ואפילו להדחק למקפיא.
ללא ספק, אבדן התשוקה, הריחוק, והעדר אינטימיות הנם מהגורמים העיקריים למשברים זוגיים ופרידות. כדי לשמור על הלהבות יש לפנות עבורן זמן, מקום, מרחב. למצוא את הכרם המתאים, ללבוש לבן, לשחק זה עם זה, כדי לפנות זמן רגשי ומרחב פיזי לתשוקה.
פעמים רבות בני זוג מתוסכלים לנוכח התחושה שהספונטניות פחתה ועמה ההענות לפיתוי ולחיזור שלהם או של הפרטנר/ית. הם מתארים את הקשר הפיזי והאינטימי (ולא רק יחסי המין) כמגע טכני, ואפילו לסוג של מטלה.
הטעות הנפוצה ביותר, רווחת בעיקר אצל נשים, אך לא רק, שסבורות שאם הן אינן מרגישות מייד וכל היום את התשוקה הבוערת, הרי שזו נעלמה, והן מגדירות עצמן כמי שאינן זקוקות לה יתר על המידה, כיוון שאינה מגיעה מעצמה. אילו אותם נשים וגברים היו מאפשרים לעצמם להתכונן להדלקת האש, לצאת לכרמים, לשחרר מעט שליטה, לשחק, לפנטז, לחזר, לצוד, לצאת במחולות ולהתכונן לכבודם, הם היו עשויים לחוות שוב ושוב את הבערה במלוא עוצמתה…
