טיפול זוגי או ייעוץ זוגי קצר וממוקד

האם ייעוץ זוגי יכול להסתכם בפגישות בודדות?
מה פרק הזמן שבו ניתן להתחיל ולחוש בשינוי?
האם אפשר לקצר את התהליך בפגישות מרוכזות (מרתונים)?

מי מאיתנו לא חולם כי בעת מריבה בעקבות מחלוקת  בזוגיות, יופיע אדם שלישי, וישמש כעין שופט, או טוב מכך, הורה בוגר שעושה צדק, מסביר לצד האחר את מקור הטעות שלו, אם צריך נוזף בו וקורא אותו לסדר. וכך, בן הזוג הסורר מבין את אחריותו לעימות, ומשנה דרכיו…

באופן לא מפתיע, פעמים רבות, הפניה לטיפול מלווה בציפייה כי התהליך יאפשר לבן הזוג להשתנות ולהתאים עצמו, למציאות כפי שאנו חווים ומפרשים אותה. אנו מקווים כי במקום בו אנו כשלנו, יופיע המטפל ויצליח “להחזיר בתשובה” את בן הזוג, ולהשיב את השקט והשלווה לביתנו.

אכן, טיפול זוגי נחשב לטיפול קצר וממוקד, זאת, בהשוואה לטיפול הפסיכודנימיים, שעשויים להמשך חודשים ארוכים ואף שנים. הוא מתמקד בבעיות בעטיין מגיעים בני הזוג לטיפול, ומכוון לסייע להם להתמודד עם קונפליקטים ומשברים בדרך שמאפשרת למידה, צמיחה משותפת, והתפתחות אישית, זוגית ומשפחתית. רוב הטיפולים הזוגיים נעים סביב 10-20 פגישות בממוצע. עם זאת, רבים התוהים מדוע לא יספיקו לנו פגישות בודדות כדי להבין וללבן את הבעיות, או מספר שעות מרוכזות (“מרתון”) עד שיצא עשן לבן וימצאו פתרונות מתאימים.

אלא שטיפול אינו תהליך של “גיור” ו”חזרה בתשובה”. הוא אינו בא לחנך, לתקן, וללמד איש איך עליו לנהוג. הוא תהליך שמאפשר לשני בני הזוג להבין את הצרכים הרגשיים של עצמם, ושל האחר, ולבחון האם, איך ועד כמה הם מסוגלים להענות אליהם, ועד כמה הם מוכנים להתפשר.

כדי לאפשר את השינוי, שהוא הדרגתי ומתקדם בצעדים קטנים, לא די ב”הסברים פסיכולוגיסטיים” באשר לסיבות ולנסיבות שהובילו למצוקה הזוגית. יש צורך להתייחס ולפנות הרבה מאד מקום לזרמים התת קרקעיים, הרגשיים אלו הפועלים מתחת לפני השטח וממפעילים אותנו, חלקם מודעים, רובם מודעים פחות. כוחות עצומים אלו, חזקים לרוב מכל היגיון ושכל ישר, הם דוחפים אותנו לדפוסי התנהגות ותגובה, גם כאשר אלו אינם נכונים ומתאימים עבורנו. הם אלו הגורמים לנו לפעול, לא פעם, באופן של “טייס אוטומטי” מבלי לעצור ולתהות עד כמה התגובה שלנו פועלת לשירות הצרכים שלנו ושל האחר. לדוגמא: כאשר אנו חווים חוסר ביטחון והערכה עצמית נמוכה, אנו עלולים לפרש תגובות של האחר ככאלו המחזקות את התחושות הקשות שאנו מנסים למגר. יתרה מכך, בדרך לא מודעת אנו עלולים אף לגרום לאחר, להתייחס אלינו כאל לא אחראיים מספיק, וכאל עוד ילד במשפחה: בן זוג שמצהיר מראש שאינו מוכן לטפל בעינייני הכספים של הבית, ומותיר את הטיפול כולו על האחר, עלול לגרום לו להרגיש בודד, ללא שותף, וללא תמיכה, ולהגיב בכעס, חוסר סבלנות,  ובפגיעה, כלפי הפטרנר/ית גם בנושאים שאינם קשורים בהכרח לתחום הכספים. וכך, התפיסה העצמית של חוסר היכולת מתחזקת על ידי התגובות של בן הזוג.

כדי לשנות את המנגנונים הללו, חשוב להיות מודע ולהכיר בהם, אך אין די בכך. יש צורך לאפשר תהליך הדרגתי ורגשי של קבלה, הכלה, וחיזוק המערכת הזוגית, כך שיבנה בסיס ביטחון יציב דיו בקשר, ממנו יכול כל אחד מבני הזוג להתנסות ולהרחיב את רפרטואר התגובות שלו. במקרה שהוצג עלינו לאפשר לבן הזוג הנמנע מלקיחת אחריות לחוש בטוח יותר ביכולות שלו, להפחית את החשש המשתק מטעות וכישלון, ולהעיז לקחת עצמו משימות נוספות.  בד בבד, בן הזוג המשמש בתפקיד “המבוגר האחראי” לאחר שיהיה מסוגל להבין את הקושי של האחר, ככאלו שאינם מופנים כלפיו, יוכל גם להבחין במאמץ ובשינויים שחלים אט אט, לקראת שיתוף וחלוקה בנטל. בדרך זו הוא יוכל להרגיש אט אט שהוא מסוגל לסמוך על האחר שלא יותיר אותו “בודד במערכה”, ולוותר על הביקורתיות וההאשמות. מובן שאלו תהליכים שאינם יכולים להסתכם בפגישות בודדות, שכן הם מחייבים זמן לבנייה וחיזוק של המרחב הזוגי הרגשי המשותף.

עוד בנושא:

Call Now Button