זוגיות במהלך ואחרי טיפולי פוריות

דניאל ואורית הגיעו לטיפול זוגי כשנתיים לאחר שנולד בנם הבכור, בעקבות טיפולי פוריות ממושכים שעברו. הם תארו משבר זוגי שהחל זמן לא רב אחרי הולדת הילד, ובא לידי ביטוי בריחוק רגשי, ופיזי, כעסים וקונפליקטים על זוטות, תחושת שחיקה ועייפות, וקושי לנהל דיאלוג על הקשיים מבלי שזה יהפך לעוד מלחמת עולם ביניהם.

עד הולדת הילד, היו דניאל ואורית נשואים 7 שנים, “על הפרוייקט עבדנו כארבע שנים, אבל הכל היה שווה כמובן”…

בדומה לזוגות רבים, גם במקרה זה  למרות ברורים ובדיקות רבות הרופאים לא יכלו להצביע על הגורמים לאי הפוריות. לאחר שנה של ניסיונות להרות באופן טבעי, גם הם נכנסו להגדרה של זוגות הסובלים מליקויי פוריות.  לאחר מספר ניסיונות בטיפולי הזרעה, עברו לטיפולי הפריה חוץ גופית (IVF) וכעבור  8 מחזורי טיפול, “התרחש הנס”, וההיריון המיוחל נקלט.

מלבד הסבל שהיה כרוך בטיפולי הפוריות עצמם, גם ההריון לא היה קל, ובחלקו אורית נאלצה להיות מרותקת למיטה בשמירת הריון. לשמחת כולם נולד תינוק בריא. המהפך שחל בחיי הזוג, עם סיום המסע המפרך להורות, השכיח בשלב הראשון את כל התלאות והייסורים שהיו מנת חלקם בשנים האחרונות. שניהם היו נרגשים ונפעמים מהאושר בו זכו. על פניו, עוד סיפור הסתיים בהפי אנד, הרגעים הקשים, המצוקה והמשברים סביב המשברים החוזרים בכל פעם שהטיפול כשל, כל אלו הפכו נחלת העבר, הודות לטכנולוגיה החדישה הוגשם החלום.

אלא שלהפתעתם, כחצי שנה לאחר לידת בנם, החלו לצוף על פני השטח, תחושות ורגשות קשים זה כלפי זה. כעסים מהעבר, זיכרונות כואבים, אכזבות הדדיות, והתחשבנויות  הלכו ומלאו את המרחב הזוגי, ויצרו ריחוק  ביניהם. הם הרגישו מבולבלים, מצד אחד הגשימו מטרה משותפת, ומנגד הרגישו שבדרך איבדו זה את זה.

המשבר שהוביל לטיפול הזוגי , מאפיין זוגות רבים עם הולדת הילד הראשון והמעבר להורות.  עם זאת, בקרב אלו שעברו טיפולי פוריות לאורך תקופה ממושכת, המשבר נוגע גם בתהליך שקדם להורות ולדרך הייסורים שעברו עד השגת ההריון הנכסף ולעיתים גם לאחריו.

האבל על הילד שלא נולד…

האבחנה באשר לקיומם של ליקויי פוריות, מתקבלת לרוב בהפתעה והלם. על פי רוב, עד הניסיונות הכושלים להרות, אין לנו כל מושג שקיימת בעיה כלשהי. הריון והורות נתפסים כשלב טבעי ומובן מאליו  של מהלך החיים, ולכן הידיעה כי חל שיבוש, וכלל לא בטוח שהמטרה תושג,  גוררת תגובות קשות של   אבל: הלם, הכחשה, כעס, הדחקה או התפרצות רגשית, עצב ודיכאון. האבל על הילד שעוד לא נולד, ומי יודע מתי אם בכלל, לעיתים חסרה תמיכת המשפחה והחברים שאינם תמיד שותפים למידע. הציפיות, הרצון להגשמה ומימוש עצמי דרך ההורות, ההכרה שמשהו בי “פגום” ולא תקין והפגיעה הנלוות לכך, כל אלו יוצרים שבר פנימי.

טיפולי פוריות רפואיים עלולים אף לחדד תחושות אלו. ההליך הטבעי, האינטימי בין בני הזוג בדרך להורות, הופך להיות פרוצדורה רפואית: טכנית, קרה, חשופה, מבוקרת על ידי הצוות הרפואי שמעורב בכל. יחסי המין מתקיימים על פי הנחיות, בדיקות רפואיות חודרניות לאין ספור, מעצימות את התחושה שהגבולות הזוגיים והאישיים פרוצים.

עוד בנושא:

• מאמר מורחב בנושא – תקשורת זוגית

כיוון שמרבית ניסיונות ההפריה נכשלים, בני הזוג מוצאים עצמם לאורך זמן מטלטלים בין תקווה לייאוש, בין אופוריה להיסטריה, בין שמחה לדיכאון. התקופה שבין שאיבת הביציות והשבתם לרחם ועד לקבלת אישור על הריון, מתוארת על ידי רבים כסוחטת רגשית. תשובה שלילית להריון נחווית כאבדן של העובר, גם אם  מדובר בשלב זה בחלוקה של הביצית המופרית למספר תאים.

גם לאחר שההיריון היקר הושג, רמת המתח, הלחץ והחרדה נותרים גבוהים במיוחד. להורים אמנם ניתנת הזדמנות לצפות ולהכיר את העובר בשלבים ההתחלתיים ביותר, אך מנגד, קיימת רמת סיכון גבוהה לאבדו, בעיקר בשלבים הראשונים, וזו מקשה על ההיקשרות הרגשית כלפיו.

חלק מהזוגות מצליחים לגייס את המשאבים והכוחות ולספק זה לזה תמיכה הדדית, נחמה ועידוד, במהלך טיפולי הפוריות ולאחר מכן. מנגד זוגות אחרים, מתקשים להתמודד לאורך זמן עם הטלטלות הרגשיות, ושיתוף הפעולה ביניהם נפגע.

אורית תארה תחושת אכזבה קשה מדניאל, שלהרגשתה לא היה מספיק קשוב אליה, לא היה שם עבורה, ולא גילה די סבלנות ואמפתיה למצוקתה. וכך, בצד השמחה שמלאה את חייה עם הולדת הבן, עלו משקעי העבר, והיא מצאה עצמה מתקשה לסלוח ולהשכיח את הכעסים שצברה.

דניאל מצידו הרגיש שטיפולי הפוריות הפכו לסוג של אובססיה עבור אורית, מלאו את הקשר הזוגי ודחקו כל נושא אחר הצידה. “הפכנו להיות סוג של מכונות לייצור ילדים”. יחסי המין נעשו טכניים וכוונו ל”מטרה הקדושה”. הפכתי לכלי במימוש החלום של אורית, ותו לא. לדעתי ולרצונותיי לא היה מקום, המחשבה של לקיחת פסק זמן מהטיפולים, נשללה על הסף, מבלי שניתן כלל לדון עליה.

במהלך ההיריון נמשך הריחוק הפיזי ביניהם, חלקו כתוצאה משמירת ההיריון אולם רובו נבע מחרדות של שניהם. כל אלו החמירו את התהום הרגשית שנפערה ביניהם,  הם מצאו עצמם מתמודדים עם הקשיים  בלי לשתף ולחלוק עם האחר, ובתחושה הולכת וגוברת של בדידות.

הלידה כאמור הכניסה הרבה מאד שמחה לבית, העיסוק הרב בטיפול בתינוק, השכיח מעט את הרגשות הקשיים והמשקעים שהצטברו, אולם הם התקשו לשוב ולהתקרב, הן רגשית והן פיזית. כזוג הורים צעירים וחסרי ניסיון, הילד תפס את מלוא תשומת הלב והמרחב. באופן טבעי ההורות לאחר טיפולי הפוריות עוררה הרבה מאד מתח כתוצאה מהחרדות סביב הילד. בנוסף חשו כי משהו מהרגשות שחשו זה כלפי זה, התמוסס בדרך, עם האבדנים שחוו עם הטיפולים, אבדו גם התשוקה, החיבה, הקרבה והאינטימיות.

לאחר תקופה ארוכה בה היו עסוקים בהרבה עשייה אינטנסיבית – תחילה בניסיונות להרות, בהמשך בהריון ובשמירה עליו, ולאחר מכן בהסתגלות לתפקידים ההוריים, התפנה מקום גם לרגשות ההדדיים. המועקות שהצטברו עם השנים לאורך שנים של טיפולי פוריות, אך נדחקו לטובת השגת המטרות החלו לתת אותותיהם, בעיקר בדרך של התחשבנות אינסופית זה עם זה.

התנסות קשה כהזדמנות לצמיחה

בטיפול הזוגי ניתן הרבה מאד מקום לעבוד התהליכים הרגשיים שעברו אורית ודניאל כזוג וכפרטים לאורך התקופה הארוכה עד הולדת בנם. לראשונה, העזו לשתף זה את זה ברגשות הכמוסים, בפחדים, באכזבות, ואף בסימני השאלה באשר לעתיד המשותף, כפי שחוו לאורך השנים. השיח המשותף אפשר להם לבטא את מה שהודחק והוסתר זה מזה, אך גם להבין ולגלות אמפתיה לקשיים ולמצוקות של האחר.
בהמשך, ניתנו הרבה מאד לגיטימציה ועידוד לפנות שוב זמן ומרחב לטובת הזוגיות עצמה, להתחיל להתגבר על החרדות והחששות ולסמוך על מערכות התמיכה שסביבן, על מנת לאפשר פרידות קצרות מהפעוט לטובת בילוי משותף.

למעשה למרות שהטיפול התקיים זמן רב לאחר סיום ההליכים הרפואיים, הוא אפשר לבני הזוג לעבד את האבל והאבדן שחוו ובכלל זה את הרגשות הקשים שנלוו לתהליך של טיפולי פוריות. היכולת לשתף זה את זה בקשיים מבלי לחשוש מפני התגובות של האחר, מבלי לחוש אשמה ובושה, אפשרו לשניהם לשוב ולהתקרב אט אט זה לזה, ואפילו למצוא היבטים חיוביים בהתנסות שעברו: שניהם העריכו שההתמודדות עם הקשיים גרמה להם להתבגר, ובהשוואה לאחרים סביבם, הם נכנסו להורות בשלים ומוכנים יותר, מסוגלים לוותר מעצמם מבלי לחוש מופסדים. שניהם הסכימו שההתמודדות עם המשבר למדה אותם להתבונן על החיים מזווית אחרת רחבה יותר, פרופורציונאלית, להעריך את מה שקודם לכן נתפס כמובן מאליו,  להדגיש את ה”יש” שבחייהם, וליהנות  ממנו כמו גם מההורות שהושגה בעמל רב.

הטיפול הסתיים בחודש החמישי להריונה של אורית, הפעם מהריון ספונטני, לא מתוכנן ומפתיע, אבל מאד מאד רצוי….

למידע נוסף אודות טיפול או ייעוץ זוגי אתם מוזמנים: