הורים למתבגרים
גיל ההתבגרות
גיל ההתבגרות הנו “גיל מעבר” בין שלב הילדות לבגרות. כמו שלבי מעבר אחרים בחיינו, בין אם הם משמחים, או בעלי קונוטציה שלילית בעיננו, מעבר מזמן לנו משהו חדש אותו עדיין לא חווינו. פחדים וחרדות מול מצב לא ידוע ותחושת חוסר ודאות, מגייסים מהר מאד, את “צרכי השליטה” שלנו.
בתחילת גיל ההתבגרות אנחנו עדיין תלויים לגמרי בהורינו, כשמבחינות רבות, זוהי תלות נוחה למדי. אך מצב זה נעשה מורכב יותר, כיוון שבשלב המעבר בין ילדות לבגרות, לומד המתבגר לקחת על עצמו חלק מן הדברים שהיו באחריות הוריו עד אז.
בילדות, ההורים שומרים אצלם פונקציות רבות השייכות לילדיהם. בשלב גיל ההתבגרות, הן עוברות אל המתבגר בהדרגה, וחשוב לציין, שזהו תהליך דו-סטרי: כמו שהילד לוקח על עצמו פונקציות אלו, הורים למתבגרים צריכים ללמוד לוותר עליהן. זהו שלב מעבר מתלות בהורים ומזהות המבוססת על שייכות למשפחה, לזהות נפרדת משלו תוך הבנת האחריות למעשיו ולבחירות שהוא עושה.
במהלך גיל ההתבגרות נראה הרבה פעמים שמזהות המבוססת על שייכות למשפחתו ימצא המתבגר “משפחה חלופית” בקבוצות השתייכות חדשות המסייעות בעיצוב זהותו. בד”כ אלו הן קבוצות של בני גילו, עם מאפיין ייחודי הנותן מענה לשאלות המטרידות את המתבגר: מי אני? במה אני מאמין? מה אני שווה? אילו “רעיונות” וערכים חשובים לי? איך אדע בלי להתנסות?
הפנייה לקבוצת השווים, במיוחד על רקע ההתרחקות מההורים מספקת למתבגר תחושת שייכות, ביטחון, תמיכה רגשית וזהות. בתוך קבוצת השווים יש למתבגר הזדמנות להתנסות בתפקידים בוגרים תוך לקיחת אחריות, וזו נחוצה לגיבוש זהות בוגרת ושלמה. רק בשלבים מאוחרים יותר כאשר הזהות הפנימית מגובשת יותר, ניתן לוותר על הקבוצה ועל מה שהיא מייצגת.
לאורך גיל ההתבגרות חלים גם שינויים גופניים דרמטיים המחייבים השגת שליטה על הדחפים המיניים המתעוררים וקבלת השינוי הגופני כחלק מזהותו ומעצמו. אם בתקופת הילדות רוב בני אותו הגיל היו בממדים דומים הרי שבגיל ההתבגרות, מתרחשת צמיחה גופנית משמעותית ושונה. בין בנים לבנות, שונה בין הבנים לבין עצמם ובין הבנות לבין עצמן. השוני בממדי הגוף בולט מאד וגורר בעקבותיו פעמים רבות תחושות שונות, אצל המקדימים או המאחרים להתפתח.
רגשות שונים עולים ולעיתים מציפים: בושה, הסתגרות, תחושת גמלוניות הנובעת לעיתים מדיספרופורציות גופניות, עייפות רבה, בעיות קואורדינציה וכו’. הדחפים המיניים המתעוררים, מעוררים תגובה מעורבת, מצד אחד גילוי של עונג, ומצד שני נתפסים כזרים מעוררי אשמה וחרדה.
זהו שלב של גיבוש זהות מינית. ההתבגרות הפיזית מפגישה את המתבגרות עם הנשיות וכל הכרוך בה מבחינה פיזיולוגית ונפשית. הבנים חווים מפגש עם הגבריות בהיבטים הפיזיולוגיים והנפשיים עם כל ההתרגשות, הבלבול והחרדה האחראים בין שאר הדברים לשינויים הקיצוניים במצבי הרוח, לעיסוק האובססיבי בעצמי ולתחושת הזרות. גם היכולות הקוגניטיביות עוברות תהליך התפתחות בייחוד מול היכולת להתמודד עם רעיונות מופשטים.
בגיל ההתבגרות קיימת נטייה להצפה רגשית לאור עליה ברגישות. לעיתים קרובות נראה נטייה לסגירות ואפטיות כתגובה להצפה שיכולה להסביר את התנודתיות בין ערנות ותגובתיות יתר, לעייפות, אדישות וקשיים בריכוז.
הורים למתבגרים
הורים למתבגרים חשים לעיתים קרובות תחושות של חוסר אונים ותסכול מתמשך. ההורים מרגישים, לא במקרה, כאילו הם עומדים למבחן אינסופי אצל המתבגר. תחושתם היא, שהם אינם מצליחים לשמש מקור לתמיכה אמיתית ועזרה עבור ילדיהם המתבגרים. תחושות אלו גורמות לחוסר אונים, כאב, ייאוש ותסכול.
רוב ההורים עסוקים בבעיות החיים, עבודה, משפחה וכו’ בדיוק בשלב ההתבגרות של ילדיהם, שזקוקים לעיתים קרובות ליותר ממה שההורים מרגישים שהם מסוגלים לתת.
התובענות הרבה של המתבגר לובשת הרבה פעמים פנים של דו-שיח עסקי וההורים למתבגרים חשים שילדם רואה בהם מקור לסיפוק צרכיו החומריים בלבד. ניסיונות לפתוח ערוצי תקשורת רחבים יותר נדחים ע”י המתבגר ושאלות כנות על חייו ועולמו מקבלות פרשנות של פלישה והתערבות בלתי נסבלת ובלתי לגיטימית למקומות פרטיים שלו.
מסר של נזקקות ע”י המתבגר גם אם נענה ע”י הוריו המודאגים יכול להידחות על ידו בלי הסבר מניח את הדעת והבלבול רב. התחושה שהמתבגר נאבק בהוריו, מורד בהם ומנסה לסלקם מחייו – לא סותרת את העובדה שהוא עדיין זקוק מאד להוריו ומשפחתו. הצורך שיציבו לו גבולות, בעזרה בתכנון חייו ועתידו, בהבחנה בין טוב ורע, הצורך בתמיכה, באישור, במשענת, בחיבוק, הם לעיתים קרובות תנאי בסיסי בגיבוש הזהות עליה עובד המתבגר.
במקרים רבים חל שיבוש במערכות יחסים בתוך המשפחה בה חיים מתבגרים. טיפול יכול לסייע ולהקל בתקופה קשה זו בדרכים מגוונות: טיפול אישי. למתבגר או להורה, הדרכת הורים במסגרת קבוצתית או פרטנית, טיפול משפחתי, טיפול זוגי להורים ושילוב בין השיטות השונות.
