מי הילד הכי טוב בעולם? על שבחים וחיזוקים חיוביים
מאת: ליאת מאיר-רוקח
עוד לפני שאנו הופכים להורים מרביתנו יודעים שחשוב מאוד, אם לא חשוב ביותר, לעזור לילד שלנו בפיתוח בטחונו העצמי. אנו מניחים אינטואיטיבית, אולי בגלל שלנו עצמנו נעים לשמוע מחמאות, כי הרעפת מחמאות וחיזוקים חיוביים על הילד שלנו תגרום לו להתפתח, להצליח ולגדול להיות מבוגר המממש את היכולות הבלתי רגילות שאנחנו פשוט ידענו, לאורך כל הדרך ובעצם מרגע שנולד, שטמונים בו.
וחוץ מזה, מה יותר כייף מלתת מחמאות לילד? אחרי הכל, אנחנו יודעים שהיה לו מאיפה לרשת…
לפי הפסיכולוג סקינר, הראייה הפילוסופית העומדת מאחורי השימוש בחיזוקים היא כי האדם מונע על ידי הצורך להגביר הנאות ולהקטין כאב.
“חיזוק חיובי” הוא אחד הסוגים של מה שמכונה בפסיכולוגיה “התנייה אופרנטית”, התנהגות מסוימת מובילה להשגת מטרה מסוימת, או במילים אחרות – אם תוצאה רצויה באה בעקבות תגובה מסוימת, אזי תגובה זו תחוזק.
במקרה של “חיזוק חיובי” התגובה להתנהגות גורמת למתן גירוי מהנה, לכן “חיובי” והדבר מביא להגברת ההתנהגות ולכן “חיזוק”.
“מחמאות וחיזוקים חשובים ומתחברים חיובית עם אוירה טובה, הקשבה הדדית, שיתוף פעולה”, אומרת ד”ר דורית ארם, החוג להיבטים התפתחותיים בחינוך, אוניברסיטת תל אביב.
“ככלל, אני בעד להפריז במתן מחמאות וחיזוקים ולא לקמץ. חשוב לתת לילד הרגשה טובה ולומר “אני אוהבת אותך”, “אתה אדם נהדר”, מחמאות “כלליות”, שאינן תלויות בילד ובמעשיו אלא קשורות לעצם השמחה של ההורה על היותו של הילד חלק מחייו. למחמאות כאלו, אני סבורה כי אין ולא צריך להיות “גבול”. המסר שהן מעבירות לילד הוא – “ההורה שלי מאמין בי / אוהב אותי / מעריך ומקבל אותי”.
לגבי חיזוקים מילוליים , שהם שבחים על התנהגויות אותן אנו מעוניינים לחזק, אני חושבת שהם חשובים בעיקר תוך התייחסות למצב עצמו. לנו כמבוגרים יש מקורות השוואה והערכה להישגנו ולבחינה האם עמדנו ביעדים שהצבנו לעצמנו – יש לרשותנו ניסיון חיים, אנו משווים את עצמנו לדומים לנו, יודעים מה היה היעד ויכולים לבצע הערכה האם עמדנו בו. אולם לילד חסרים ניסיון החיים וחלק מהיכולות שלנו יש ולכן הוא צריך, במידה מסוימת את הערכת המבוגר על מנת לדעת אם הצליח במשימה כלשהי.
“חשוב להדגיש לילד שההצלחה שלו אינה מקרית, אלא נבעה מתוך הפעולה שעשה, הוא זה שגרם להצלחה. החיזוק צריך להכיל מילים כמו :”למדת”, “השקעת”, “התארגנת נכון על הזמן”, “בנית”, “השתפרת”, “דייקת” וכו’.
מעבר לכך, כדאי לא סתם לומר “יופי”, כי כמו שאומר הילד בספרו של יהודה אטלס “הילד הזה הוא אני”: “כשאמא אומרת לי “יופי יופי ” אני יודע שהיא לא הסתכלה בכלל”.
החיזוק, לכן, צריך שיהיה מחובר לסיטואציה ודרך החיזוק הילד יבין את מקורות הכוח שלו. החיזוק צריך להדגיש איך הצליח, לשים את ההצלחה והתפקוד ביחס להתקדמות הילד עצמו על ציר הזמן, איזו אמירה על כיצד הילד התקדם, השתפר, השתלט על מיומנות כלשהי, על יכולת מסוימת, לדוגמא : “תראה כמה השתפרת – הציור יותר מדויק”.
“לא פחות חשוב מלתת חיזוק הוא ללמד את הילד להחמיא, לראות את הטוב באחר”, מציעה ד”ר ארם. “יום הולדת של ילד אחר יכול להיות הזדמנות נפלאה לתרגל וללמד את הילד שלנו להחמיא, למשל לברך את ילד יום ההולדת ולומר לו : “אני אוהב לשחק איתך”, “נעים לי בחברתך” וכו'”.
“המחמאה צריכה להינתן ממקום של קבלה את הילד כפי שהוא והתמקדות בהיבטים החיוביים אצלו”, מוסיפה ד”ר גלית לזר, יועצת נישואים ומשפחה, מנהלת מכון “איזונים” . “חשוב לאזן את המחמאות, כלומר לא להחמיא רק על תכונה חיצונית או אינטליגנציה או מיומנות חברתית, אלא להחמיא באופן מאוזן על מעוון של תכונות וכישורים.
העיקר שאת נורא חכמה” הוא דוגמא למחמאה בעייתית, כיוון שמשתמע ממנה כאילו הפן הפיזי הוא “לא משהו”.
לצערנו ולשמחתנו, לילדים יש אינטואיציות חזקות מאוד והם קולטים מתי המחמאה אמיתית ומתי היא “מס שפתיים” בלבד, לכן חשוב לתת מחמאה אותנטית, כלומר כזו שבאה מתוך אמונה של ההורה באמיתותה ולא כיוון שמרגיש שצריך לתת מחמאה או ממקום של רגשות אשם של ההורה”.
שימו לב לשבח על המאמץ והניסיון ופחות על התוצאה הסופית ובכך תלמדו את הילד שעבודה קשה משתלמת. מסר כזה מסייע בבניית בטחונו העצמי של הילד הרבה יותר משבחים ריקים מתוכן.
ואם מדברים על אותנטיות, זה פועל בשני הכיוונים. במאמר “ילדים בולטים, מבריקים ובעלי בטחון עצמי גבוה יותר” טועו כותב המאמר, ד”ר לפילוסופיה בשם רון טפל, כי אותנטיות או כנות נכונה גם בסיטואציה שבה הילד עשה משהו פחות מרשים ממשהו שעשה בעבר. פידבק כן, המועבר באהבה ובעדינות, יעודד אותו לנסות יותר ולהוציא מעצמו את המיטב. לדוגמא, כאשר הילד מכין כרטיס ברכה אולם ההורה מגלה שהוא שירבט שורות חסרות משמעות במקום לשקר ולומר : איזה יופי” או לומר את האמת “זה גרוע” ההורה יכול פשוט לומר:”זו לא העבודה הכי טובה שאתה יכול לעשות. ראיתי שעשית בעבר דברים יותר מדויקים מזה. למה שלא תנסה לשפר את זה?”. כאשר ההורה נותן פידבק כן הוא מעביר לילד את המסר שאפשר לסמוך על הפידבק שלו והילד יתאמץ להוציא מעצמו את המיטב , לנסות שוב ורבים הסיכויים שיצליח יותר בניסיון הבא.
לד”ר דגנית בן ניסן , פסיכולוגית קלינית ורפואית ופסיכולוגית ראשית במכון להתפתחות הילד במרכז שניידר לרפואת ילדים, גישה מסויגת יותר לגבי מתן חיזוקים : “לחיזוק חיובי יש מקום חשוב ובוודאי שהוא עדיף על חיזוק שלילי אולם יש לשים לב למספר דברים, “היא טוענת. “ראשית, כיצד נותנים את החיזוק ו/או את מה מחזקים. אמירות כלליות, כמו “כל הכבוד”, “איזה יופי” אינן מתייחסות עניינית למה שהילד עושה ולכן לא באמת גורמות לילד להבין למה אנו מתכוונים ומה בהתנהגותו היה טוב. אלו אמירות שסוגרות את החוויה, בבחינת “ראינו, יופי, הלאה”.
לעומת זאת, כאשר השבחים והחיזוקים יותר ענייניים וספציפיים, הם משאירים את הילד יותר זמן בחוויה, עוזרים לו להתחבר יותר לדבר שיצר ומבהירים לו מהו הדבר שעליו ראוי לשבח מתוך מכלול הדברים שעשה. המיקוד מעביר לילד את המסר שאנו מתייחסים למה שעשה ולא רק פוטרים אותו ב”איזה יופי” אוטומטי וסתמי.
בנוסף, צריך לזכור, שכל שבח וכל חיזוק חיובי הם, בסופו של דבר – סוג של ביקורת, גם אם ביקורת טובה. שימוש מופרז בחיזוקים ובשבחים נותן לילד תחושה שחי תחת ביקורת מתמדת, חיובית ושלילית.
המשמעות של התחושה הזו היא שהילד מרגיש שהוא צריך לרצות את ההורה, למדוד את הערך שלו במונחים של מה יגרום למבוגר לחייך ולתת עוד קצת שבחים, דבר ההופך אותו לתלותי.
” ללא ספק ילדים צריכים לדעת שההורה אוהב ומעריך אותם”, טוען ד”ר ג’ים טיילור, ד”ר לפסיכולוגיה ומחבר הספר :”עידוד חיובי: כיצד לגדל ילד מצליח ומאושר”, אולם לא רק ההורה צריך להזין את הצורך הזה במתן אישור על ההשגים. ילדים מאושרים ומצליחים מונעים לעשות את הטוב ביותר שלהם בעיקר משום שזה עושה אותם גאים בעצמם”.
“באותה מידה שעכשיו ההורה אומר “כל הכבוד”, שמשמעותו – “עשית משהו טוב בעיני”, כאשר ההורה אינו אומר זאת המשמעות עבור הילד עשויה להיות שההתנהגות לא היתה טובה “, מוסיפה ד”ר בן ניסן.
במאמר שנכתב ע”י אלפי קון בשם :”5 סיבות למה כדאי להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד”, נטען, כי הדבר אפילו עשוי ליצור מעגל קסמים שבו ככל שנדגיש את השבחים כך הילדים יהיו זקוקים ליותר שבחים ואנו נשבח אותם עוד יותר. באופן עצוב, חלק מילדים אלו יגדלו להיות מבוגרים שימשיכו להזדקק לכך שמישהו ילטף אותם ויגיד להם אם פעלו נכון או לא.
“כאשר הילד מראה לנו ציור, במקום לומר “כל הכבוד”, נסו לומר – “אני רואה שהציור מאוד צבעוני”, או : “הצלחת לצייר בית” או אפילו רק שאלו את הילד – “איך אתה מרגיש עם מה שציירת?”. באופן זה אנו משאירים את הדגש על מה שהילד עשה ולא מעבירים אותה למה שהדבר שהוא יצר עשה לנו. הילד צריך להיות המדד של עצמו. ההכוון לא דרך “אני חושבת שמה שעשית טוב”, אלא “אני מרגישה שטוב לך עם מה שעשית”, מציעה ד”ר בן ניסן, “חשוב שהילד ישתף את המבוגר בהנאתו מהמעשה שלו ולא שיצפה ממנו לקביעה האם המעשה טוב”.
“דוגמא אחרת : ילד שויתר לחבר על צעצוע. במקום לומר :”כל הכבוד”, כדאי לומר משהו בסגנון : “אני רואה שנעים לך שחבר שלך שמח” או להפנות את תשומת ליבו של הילד להשפעה החיובית שיש למעשה שעשה על החבר – “תראה כמה דני שמח שויתרת לכבודו”.
עוד נטען במאמר “5 סיבות”, כי ילדים זקוקים לתמיכה לא מותניית, אהבה ללא תנאים. “כל הכבוד” היא אמירה על תנאי. פירושה שאנו מציעים תשומת לב והכרה ואישור על כך שהילד קפץ דרך החישוקים שלנו.
ומה לגבי צניעות?
“אנו מחפשים כל הזדמנות על מנת לטפח ולחזק את בטחונו העצמי של ילדנו, אולם אני תמהה האם אנו מגדלים דור של ילדים ששביעות הרצון שלהם מעצמם תהפוך אותם לאדישים לרגשותיהם של האחרים, האם אין הורים צריכים לחנך את ילדיהם למידה מסויימת של צניעות?”, שואלת את עצמה ברברה סלומון במאמר בשם :”מדוע הילד שלך מתרברב”.
לדבריו של פרופ’ מרוין ברקוביץ’, פרופ’ לחינוך אופי באוניברסיטת מיזורי בסנט לואיס, “ההתרברבות מהווה שלב התפתחותי נורמלי. אחת המשימות החשובות ביותר עבור ילד היא לפתח תחושה של עצמו כפרט מיוחד, מצליח, אשר יכול לגרום להתרחשותם של דברים. כאשר בן 3-4 קורא לשים לב להישגיו באשר הם, זוהי דרכו להביע רגשות של סיפוק, אושר, כייף וכדומה. מעבר לכך, ההתייחסות של ילד בגיל זה להישגיו נוטה להיות אבסולוטית. הילד חושב :”אני טוב” נקודה, ולא חושב באופן יחסי – “אני טוב בזה אבל פחות טוב במשהו אחר”. רק בגיל בית הספר מתפתחת נקודת מבט ריאליסטית יותר של ילדים על חוזקם וחולשותיהם”.
מעבר לכך טוען פרופ’ ברקוביץ’ כי כאשר ילד מתרברב בפני ילד אחר, בנוסח :”אני יותר טוב ממך” או “יש לי הרבה יותר”, הוא אינו מתכוון בדרך כלל לפגוע ברגשות הילד האחר. “הוא פשוט אינו מבין שלחגוג את ניצחונו עשוי לגרום לאחר להרגיש רע. לילדים בגיל 3-4 יש בעיה לתפוס שאנשים שונים יכולים להרגיש שונה ביחס לאותה סיטואציה”, מסביר פרופ’ ברקוביץ’.
“חשוב שהילד ימשיך להיות שבע רצון מהישגיו, אולם יש כאן הזדמנות להורה לתת לילד שיעור חשוב ברגישות לרגשותיו של האחר”.
מה אומרים המחקרים?
שבח שנועד לעודד ילד מביא בעצם לתוצאה הפוכה
במחקר שנערך באוניברסיטת קולומביה על ילדים בגיל גן ושנים ראשונות של בי”ס נמצא , כי ילדים ששובחו על האינטליגנציה שלהם לאחר שהשלימו שורת משימות בחרו מאוחר יותר לבצע משימות פשוטות יותר אשר יגרמו להם “להראות טוב”. הם נטו יותר להתחמק מאתגרים, איבדו עניין והרגישו פחות בטוחים בעצמם.
מנגד, ילדים אשר שובחו על המאמץ והאסטרטגיות בהן נקטו על מנת לבצע את המשימות ניסו להתמודד מאוחר יותר עם משימות מסובכות יותר.
העידוד המסיבי מדי של ההורים במקרה הזה הטיל לחץ על הילדים ומעביר להם את המסר : “אם לא תמשיך להרוויח את הערכתי – תאכזב אותי” ולכן הם נוטים שלא להעמיד עצמם במצב שעלול לסכן את הערכת ההורה כלפיהם.
צ’ארלס אליוט, מחבר הספר :”תפיסה מחדש של דור המשועבד למיתוס הדימוי העצמי” מרחיק וטוען, כי ילדים ששובחו בצורה מופרזת לא לומדים לשאת אכזבה ועלולים אפילו לפנות בגיל מאוחר יותר לסמים ואלכוהול על מנת לרומם את עצמם באופן מלאכותי כדי להרגיש טוב כל הזמן.
ככל שנרבה לשבח את ילדינו על מעשיהם, כך הם ירבו לאבד עניין בפעילות שעליה קיבלו את השבח.
מחקר אחר בדק נדיבות של ילדים ששובחו על נדיבותם לעומת ילדים שלא שובחו עליה ומצא, כי הילדים ששובחו לעיתים קרובות נטו להיות פחות נדיבים באופן יומיומי מאשר ילדים אחרים.
ילדים אלה התייחסו להתנהגויות שהביעו נדיבות לא כאל התנהגויות בעלות ערך בפני עצמן אלא כהתנהגויות שעליהם לעשות כדי לזכות שוב בשבחים מצד המבוגר. הנדיבות הפכה אמצעי להשגת מטרתם ולא מטרה בפני עצמה.
שבחים אכן גורמים למוטיבציה אצל ילדים, אולם הדבר בא לעיתים על חשבון המחויבות שלהם לדבר עצמו.
לסיכום : לאילו שלא יכולים להתאפק וחייבים להחמיא :
10 הדיברות למתן חיזוק חיובי באופן חיובי
1. היו אותנטיים – החמיאו מהלב, רק כאשר אתם מתכוונים לכך
2. אל תחמיאו “בכל מחיר” – אם אתם חושבים שהילד כבר הגיע להישג או למיומנות טובה יותר עדיף להזכיר לו זאת ובאופן כזה לגרום לו לנסות שוב ולהוציא מעצמו את המיטב.
3. הקפידו על איזון – הימנעו מלהחמיא על תכונה / יכולת / מיומנות מסויימת יתר על המידה ואזנו את המחמאות לגבי שלל היכולות של הילד.
4. שימו לב למינון – כמו בכל דבר, יותר מדי מוציא את הטעם
5. היו ספציפיים וחברו את החיזוק לסיטואציה – אל תפטרו את הילד באמירה כללית “יופי”, “כל הכבוד” וכדומה אלא נסו באמת להקדיש תשומת לב ולחזק את הילד על ההתקדמות שלו ביחס לעבר ולהדגיש אותה עבורו ועל רקע המאמץ שהשקיע
6. הימנעו מביקורתיות ומשיפוטיות – נסו לנסח את החיזוקים באופן שאינו שיפוטי. הימנעו ממילים כמו “טוב”, “יפה” ונסו להתמקד בחוויה של הילד, בערך המוסף החיובי שפעולתו העניקה לו או לסובבים אותו.
7, תנו עידוד על התהליך ולא על התוצאה – אל תשבחו את הילד רק כאשר הוא מנצח או זוכה במדליה אלא עודדו אותו על המאמץ שהשקיע, על התהליך שעבר על מנת להגיע לתוצאה, ללא קשר לתוצאה עצמה.
8. עיצרו ובחנו את עצמכם – האם אתם משבחים את הילד כיוון שאתם זקוקים לומר זאת או כיוון שהילד זקוק לשמוע זאת? בכל פעם שהתשובה היא הראשונה – זה הזמן לחשוב על אפשרות אחרת. במקום לומר לילד בן 4 “כל הכבוד” כדי שיישב בשקט במהלך ריכוז ארוך או ארוחה יתכן שעליכם לשאול את עצמכם האם הגיוני לצפות מילד להתנהג כך.
שאלו את עצמכם האם תגובותיכם עוזרות לילד להרגיש שליטה על חייו או שהן יגרמו לו לחפש בקביעות אחר השבח שלכם. האם הן עוזרות לילד להיות נלהב יותר לגבי הדברים שהוא עושה או שהשבח עלול להפוך את הפעילות לדבר מה שהילד פשוט רצה לסיימו כדי לקבל טפיחה על השכם
עלינו לזכור את המטרות ארוכות הטווח שלנו לגבי ילדינו ועלינו לשים לב להשלכות של הדברים שאנו אומרים להם.
9. למדו גם את הילד להחמיא – לתת ולא רק לקבל
10. צניעות – לא הזיקה אף פעם לאף אחד…
אז מה נכון? לשבח או לא לשבח? לומר “כל הכבוד” או להתרחק מאמירות כאלו כמו מאש?
הגישות הקיימות שונות מאוד ואפילו מנוגדות וכל אחד מאיתנו ההורים יבחר לעצמו, מן הסתם את הגישה המתאימה לאופיו. ואולי, כמו תמיד, האמת נמצאת איפשהו באמצע…
אינגלה חמוד שלי – כמה מילים על כינויי החיבה הנפוצים לילדים
באופן כללי ניתן לומר, שמרבית כינויי החיבה והשבח, גם אם התחילו את חייהם ככינויי חיבה וחיזוק של הורים לילדיהם שימשו ובחלקם עדיין משמשים גם להבעת חיבה בין מבוגרים, בעיקר בין בני זוג.
שתי ה”משפחות” העיקריות של כינויי החיבה שנכנסו לשימוש כבר בשנות ה-30′ הן “משפחת חמודי” – חמוד, חומד, חמודי ודומיהם ו”משפחת מותק” – מתוק, מתוקי, מותק וכו’.
ה”מותק”, שהחל את דרכו ככינוי חיבה פולני הפך עם השנים לבעל גוון מזרחי יותר, בעיקר מרוקאי.
בשנות ה – 50′ הגיע לשיא השימוש בכינויים “אינגלה” שפירושו ביידיש “ילד”. עוד כיכבו בשנים אלו צמד המילים “פוצקל’ה מוצקל’ה” / “פוציניו מוציניו” ולבסוף פשוט “פוצי מוצי” בקיצור. תהליך דומה עבר גם על הצמד התאום :”קוציניו מוציניו”.
בהקשר זה צריך לציין את התוספת “ל’ה” שמקורה ביידיש במשמעות של הקטנה, כדברי השיר הידוע – “דנה’לה דנה’לה תאכלי את הבננה’לה”.
סיומת אחרת במשמעות של הקטנה היא “ון” – טיפשון, מתוקון, חמודון וכו’.
בשנים מאוחרות יותר הפכה המילה “אמא” לכינוי חיבה – “ממי” וגם אבא זכה להפוך לכינוי חיבה כאשר תורגם מהמילה “אבויה” בערבית הצפון-אפריקאית ל”אבא” או “אבל’ה קטן”.
כינויי חיבה בפוצים נוספים שמקורם בתרבות המזרחית הם : “עיניים שלי” שמקורו במילה הערבית “עיוני”,”כפרה”, שמקורה במילה “כפרות” והמשכה בביטוי הערבי :”נימשי כפרה עלי” שמשמעותו “אני מוכן לכפר על עוונותיך” כיוון שאני כל כך אוהב אותך וכך נשאר רק ה”כפרה” ככינוי המבטא אהבה גדולה.
את הכינוי “נשמה” ניתן למצוא במגוון שפות. בספרדית – “מי אלמה”, בערבית “יא רוחי” וביידיש “נשומה”.
רוביק רוזנטל, עיתונאי וסופר, מחבר רב במכר “מילון הסלנג המקיף” בהוצאת “כתר”.
מקורות
ד”ר דגנית בן ניסן
ד”ר דורית ארם
ד”ר גלית לזר
רוביק רוזנטל
www.parents.com
Bolder, Brighter, more confident kids. By Ron Taffel, Ph.D
Bragging Rights : why your child boasts. By Barbara Solomon
Sticker Shock. By Robin Pogrebin
מאמר : חמש סיבות למה כדאי להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד או שבחים והשפעתם על התנהגות ילדים בגיל הרך. מאת : אלפי קון. פורסם ב”Young Children”, 2001.
