יחסי הורים – ילדים מבוגרים, בעקבות מות ההורה/בן הזוג.
מתוך תכניית ההצגה “האורחת” מאת סביון ליברכט, תאטרון בית ליסין.
ומותר ומותר לאהוב?…
הדי מלחמת המפרץ הנשמעים ברקע, אריזות הקרטון בהן מסיכות הגז הנישאות לכל מקום, מעוררים באופן המוחשי והחד ביותר פחדים קיומיים ראשונייםא אישיים ולאומיים. גיבורי המחזה מטלטלים בקונפליקט שמצידו האחד ניתוק רגשי וקיפאון, ובעברו האחר, הצורך להשתחרר מלפיתת העבר המחניקה, לגדול, להתפתח, לחיות.
איום הטילים הלא קונבנציונלים מציף טראומות, אשר בדומה לאיזורי אסון רדיואקטיביים נזקיהן המפושטים, נמשכים לאורך שנים וחוצים דורות. אימי השואה, והחרדות מפניה מועברים לדור השני, שמוצא עצמו מופעל ולכוד בתוכן. דור הבנים, בדומה להוריהם, חי את חייו בהתאמה למסרים חברתיים, לציפיות ולדרישות הסביבה, ולמעשה גם הוא מוותר על החיים עצמם לטובת ה”הישרדות”. זהו דור חרד המרגיש נרדף, מותקף ומאויים, ולכן נכון לקרב. הוא ממעט לבחון מה נכון ומתאים עבורו, ומתמקד במה נדרש. כך הוא מאבד את עצמו כאשר מכוונן לפעול באופן פונקציונלי על חשבון היכולת לבטא ולהרגיש…
לאיום הלאומי מצטרפים האבדנים האישיים: מותה הטרי של הרעייה והאם, והזדקנותם של ההורים, יוצרים מפגש בלתי נמנע עם סופיות החיים המערער את הסטטוס קוו והאיזונים הקיימים. לנוכח האיום על הסדר הישן, אט אט קורסים מנגנוני ההגנה המשתקים, אלו המדחיקים ומתכחשים לצרכים הרגשיים. כאשר החיים הופכים לרגישים ונפיצים, איום המוות הפיזי, מחדד ומעצים את המוות הרגשי בו נתונים גיבורי המחזה, מוות המלווה בפחד הנורא מפני הבדידות, והריקנות שבחייהם. הדיכאון שאורב בפתח – המסוכן לא פחות מהטילים- עלול להמית אסון אם לא תמצא הדרך לשוב ולחיות.
החיפוש אחר שליטה מדומה באמצעות יצירת חוזים וצוואות, בנשיאת ערכות המגן, באיטום הבית עם נייר דבק וניילון – כל אלו מתגלים כחסרי תועלת, ואינם מצליחים לחסום את הדחף לחיים, להתפתחות ולתנועה מהמקום המוכר והמנוכר, המקובע והממית.
בדרך נוגעת ללב, לעיתים קומית, מתחוללת אט אט התנועה שמובילה לשיחרור מהכבלים של ה”מה ראוי” וה”מה יגידו”. זוהי ללא ספק משימה מורכבת אך הכרחית: השלת המסכה הקפואה, המפוחדת, שמסתירה רגשות ואינה מאפשרות לחלוק בהן, ולכן אינה מתאימה ויעילה עוד. עתה, על כל אחד מהמשתתפים להתמודד עם ה”תאטרון” הפנימי שבתוכו, עליו לשמש לא רק השחקן המציג את הדמות, אלא גם המחזאי השוזר את העלילה, הבמאי המעמיד אותה, והתאורן המאיר נקודות אפלות ומספק לנו הצצה לאזורים שלא נחשפו עד כה.
היכולת למשחק מוציאה את הגיבורים מתוך התבניות הנוקשות המגבילות אותן לתפקידים דוגמטיים. בהדרגה הם חשים פחות ופחות מאויימים ומפוחדים ומתחילים לנוע ולהתקרב הן אל עצמם והן אל האחרים סביבם, ומסוגלים ליצור קשרים משמעותיים ואינטימיים ביניהם.
ההתקרבות בין הדמויות והתנועה במרחב הפנימי, מסייעות לעבד את האבל באופן יצירתי ומסתגל, ככזה המשלב בין הרגשות וההתנסויות השונות: חיים בצד הזכרונות, געגועים אל המתים אך גם יכולת להפרד מהם. הפיכת המתים לאורחים רצויים, אך מבלי שאלו ישתלטו על המרחב ויחייבו את החיים להתנתק מעצמם ומהסביבה על ידי חלומות בהקיץ, כדי להיות בקשר עם תחושותיהם. העלילה המובילה להתפתחות וצמיחה, יוצרת עיבוד וחיבורים בין העבר להווה, בין הפנים לחוץ, בין הדימיון למציאות, בין הכאב לבין הנחמה, תהליך שבסיומו אפשר סוף סוף לכאוב ובה בעת לחיות ופשוט לאהוב.
“ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב”
(מתוך השיר “את תלכי בשדה” לאה גולדברג)
למידע נוסף:
