זוגיות עם פיטר פן – כאשר בן או בת הזוג נותר ילד נצחי
רותי (שם בדוי) מתארת:
אנחנו זוג בני 30 + נשואים 8 שנים + 2 ילדים. אני מרגישה כמי שהולכת ומתמלאת בכעס כלפיו, ובמקביל רגשות של אהבה ואינטימיות שפעם היו כל כך ברורים לי, נעלמים בהדרגה. התקשורת בינינו דועכת, ואני מוצאת את עצמי מרוחקת וזועמת. בעלי הוא איש של בילויים, תחביבים, והמון חברים. בעבר פרגנתי, עודדתי אותו, ואף התגאתי בכך שהוא יודע להנות מהחיים, מתעניין ומשקיע בתחומים שונים. אלא שמאז שנולדו הילדים, המצב הפך לבלתי נסבל. הוא לא הפנים את השינוי, וממשיך באורח החיים הקודם, כאילו היה רווק, חסר דאגות ואחריות. כאשר אני מבקשת ממנו שיהיה שותף, הוא כועס רוטן, ומתפרץ בקלות. נראה שהבית עבורו משמש מקום לינה בלבד. הוא לא יוזם דבר, לא מעורב בטיפול בילדים, מבצע משימות רק כאשר אני מנדנדת, וגם אז בחוסר חשק בולט. הדבר העיקרי שמעניין אותו, הוא הבילויים והתחביבים, וכך גם בסופי שבוע, אני מוצאת עצמי ללא בן זוג מטפלת לבד בילדים. כאשר לעיתים רחוקות הוא נותר עם הילדים, הוא מקטר, ואני כמובן חוזרת לבית הפוך, ומבלי שנעשה בלעדי דבר: לא מקלחות, לא הכנת ארוחת ערב, הכל מחכה לי. לטיפול זוגי כמובן לא הסכים להגיע, ולכן הגעתי בעצמי, לבדוק האם אפשר לחולל שינוי בעצמי, או אולי למרות הקשיים והחששות מוטב להפרד.
הקשיים שרותי מעלה, מאפיינים גברים ונשים שחשים כי בן הזוג הפך מפרטנר וחבר, לעוד ילד או מתבגר, שאינו שותף למשימות, לאתגרים ולקשיי היום יום. הם מוצאים עצמם לבד מתחת לאלונקה, קורעים תחת העומס, נושאים בעצמם וללא עזרה את עול הזוגיות והמשפחתיות, בעוד בן הזוג, מסרב/ מתקשה/ חרד להיות חלק מהיום יום ומדרישות המציאות. בדומה לדמותו של פיטר פן החי בארץ “לעולם לא” גם הם חיים ב “ארץ” בה לא מופנות כלפיהם דרישות, והם לכאורה, חופשיים לנפשם. הם אינם נדרשים לתת דיו וחשבון לאיש. הביטוי “חופשיים” הוא לכאורה בלבד, שכן בהיבט הרגשי, הם אינם באמת בוחרים אלא בעיקר בורחים מפני אחריות. הם חרדים שמא לא יצליחו לעמוד במשימות שגדולות על מידותיהם. לרבים מהם חסרה גמישות מחשבתית, יכולת לבטא ולהיות קשובים לרגשותיהם שלהם כמו גם אלו של הקרובים להם, הביטחון ביכולותיהם וכן הדימוי העצמי לוקים אף הם בחסר. מכיוון שאינם סומכים על עצמם כי יצליחו לעמוד במשימות וביעדים, הם נמנעים ממצבים אותם תופסים כמייגעים, או כדורשים מהם לוותר על עצמם. הם עלולים לחוש כי נתינה או שותפות היא למעשה מחיקה של עצמם, של רצונותיהם ומאוויהם. אם אתן אצבע, היא/הוא ירצה את היד כולה…
הבעיתיות מחריפה בעיקר עם הולדת הילדים, או אז הצורך בשותפות גובר, הציפייה לחלוקה בנטל, כמו גם הרצון של בן/ת הזוג להרגיש שאינו לבד ב”מערכה”, מעצים את מצבי הלחץ, וגורם לבן הזוג “הפיטר פני” להבהל ולמצוא “פתחי מילוט” מהקשר, כמו בתחביבים הגוזלים את מרבית הזמן הפנוי, עבודה ללא גבולות, בילוי מול המחשב, ולעיתים אף יצירת קשרים נוספים מחוץ לקשר וחוסר נאמנות לבן הזוג.
לרוב בני זוג שמתקשים להסתגל לשינוי הכרוך במעבר מזוג למשפחה, חשים שהציפיות מהם גבוהות מכפי יכולותיהם, שהם עלולים לאכזב, וגרוע מכך להכשל. הם יהיו עסוקים ומוטרדים בסכנה מפני איבוד השליטה על חייהם, וירגישו כי אם לא ידאגו לשמור על עצמם, הם יבלעו בקשר.
הצורך להמשיך עד אין קץ בחיי רווקות נטולי דאגות ואחריות, הנו תולדה בין היתר, של לקות ביכולת של אותם אנשים להבין את רגשותיהם עצמם, כל שכן לבטא אמפתיה ולהבין את רגשות הזולת. בדומה לפיטר פן שלא יכול היה להזיל דמעה, כך גם הם מנותקים מרגשות, וחשים מאויימים מהם. סף התסכול הנמוך, והפגיעות הגבוהה, עשויים להוביל לתגובות של כעס ותסכול כל אימת שהאחר לידם יבטא אכזבה או אי נחת מהם. הם יחוו כל ביקורת המופנת כלפיהם כפגיעה אנשוה בהם, ולפיכך ינסו להמנע מכל עימות, גם על ידי בריחה מקשר ממשי ומאינטימיות רגשית עם האחר.
לצד פיטר פן, נמצא את בן או בת הזוג, שהסכימו, גם אם בשתיקה או או בקבלה, לקבל על עצמו את תפקיד “המבוגר האחראי”. לעיתים הפחד כי לא יאהבו או ירצו בי מספיק, גורם לבן הזוג כלל לא לצפות לשותפות. לעיתים מקור הקושי בצורך של אותם בני זוג לקחת על עצמם את כל האחריות, עד שהם מגיעים לקריסה, הצורך להיות בשליטה מלאה ולדאוג שהדברים ינוהלו רק על פי דרכי. לא פעם נגלה כי כמו אצל רותי, היתה בתחילה התפעלות רבה מהקסם שבן הזוג הילך עליה, עד כדי טשטוש או התעלמות מהפגמים, שהיה נדמה לה שהם שלה (ואכן רותי בתחילה ביקרה את עצמה על כך שאינה מפרגנת ותומכת מספיק, אינה “קולית” כמו בן הזוג). וכך המפגש בין בני זוג בעלי מאפיינים אלו יוצרת מרחב זוגי שאינו מאפשר לשניהם להתפתח, לצמוח ולהתבגר בו.
הקושי העיקרי בטיפול במצבים אלו, נעוץ בעצם המודעות וההבנה שקיימת כלל בעיה. בעוד בן הזוג המתוסכל מהם חש זעם, הם עצמכם כועסים על הכעס המופנה כלפיהם, אך אינם לוקחים אחריות על חלקם, שכן כל הודעה בקושי, היא הודאה באשמה שאותה אינם יכולים לשאת.
טיפול זוגי בהחלט עשוי לסייע ולאפשר אט אט לבני הזוג להכיר בקשיים, בפחדים, במצוקות, מבלי למהר ולהאשים, ומבלי לפסול באופן גורף את האחר. תחושה של קבלה הדדית, והכרה בצרכים, גם אם לא הענות מלאה אליהם, עשויה להוריד את רמת המתח והחרדה בקשר, ולאפשר בהדרגה לבן הזוג ה”פיטר פני” להכנס לעולם המבוגרים, להכיר במוגבלויות שלו ושל האחר שלצידו, להאמין ביכולותיו, אך גם להתאבל על הנעורים והחופש שאבדו. במקביל, בן הזוג שמילא את תפקיד “המבוגר האחראי” בקשר, ילמד בהדרגה גם לשחרר מעט מהשליטה ויפנה מקום גם לפרטנר. הוא יהיה מסוגל להזמין את האחר להיות שותף, וגם לחלוק מצוקה וקושי, לא ממקום של אשמה וזעם, אלא ממקום המאפשר להבחין בצורך שלו, מבלי לעורר באחר מנגנוני הגנה של בריחה והמנעות מקשר.
האפשרות בטיפול להכיר ולשנות את העמדה האישית של כל אחד מהשותפים לקשר, יכול לשנות את המערכת הזוגית : לאפשר מקום לפיטר פן להתבגר גם אם קשה לו, ולפרטנר לתפוס מקום לא רק הורי, אלא גם של שותף שווה, הראוי לקבל ולזכות באהבה, תמיכה וחמלה.
קריאה נוספת:
- טיפול זוגי בנפרד
- המעבר להורות – הולדת ילד ראשון
- יחסים בהפרעה
- ייעוץ זוגי
- טיפול זוגי בירושלים
