“חתונופוביה” – על הפחד מנישואין
ליאור ונעמה נכנסו לקליניקה והתיישבו על הכורסאות תוך אנחה כבדה, הם נדמו יותר כמי שחזרו הרגע מניחום אבלים או מביקור חולים, ולא כזוג שעתיד להתחתן בעוד כ- 3 חודשים…
הפניה אלי היתה מבוהלת, טיפול זוגי הוא המוצא האחרון, לפני שאנחנו נפרדים וצריכים להסביר לכל העולם, ולאמא, למה ביטלנו את הנישואין המתוכננים מזה כחצי שנה. בכל זאת אחרי למעלה משנתיים ביחד, בסוף גיל ה-20 לחייהם, הלבטים שעלו אצל ליאור על החתונה היו הרבה יותר ממה שנעמה היתה מסוגלת לשאת. עד מהרה עלו בחדר כעס, אשמה, בהלה,ייאוש, ועצב רב.
את הצעת הנישואין יזם ליאור, לאחר שקלט ברמזים עבים, שכולם כבר מתחתנים, ומה עם ילדים, ומה עם לעבור מהדירה השכורה לבית משלנו. כן, הוא מאד אוהב את נעמה, חשב שהדבר יכול לקדם את הקשר, לחזק אותו, לשמח אותה ולגרום לה להיות מאושרת, וכך אכן היה. אלא שבחצי השנה שעברה, משהו השתבש ביחסים, רבים על כל שטות, מתקשים לוותר, להחליק על מכשולים, כל נושא הופך לסוג של עימות בבחינת להיות או לחדול…
ליאור החל לפקפק האם הרעיון על החתונה מוצלח כל כך, גם נעמה הביעה חששות מפני מה שכנתה התדרדרות היחסים בינינו, אלא שהיא שייכה זאת למתחים סביב לחצי היום יום, והעיסוק הרב בתכנון או יותר נכון ב”הפקת” החתונה עצמה.
“הרגליים הקרות: שבירת הכלים לפני שבירת הכוס”
אז מה בעצם שיבש את התכנית, מה גרם לליאור לחזור בו מההצעה, לפגוע בנעמה שאותה הוא אוהב, ולהציב סימן שאלה גדול על המשך הקשר.
תופעת “הרגליים הקרות”, פחד מנישואין שלפני החתונה מוכרת לרבים מאיתנו. רגע לפני הנישואין, עולים וצצים הפחדים וסימני השאלה המאיימים: האם זאת באמת הבחירה הנכונה, האם היא/הוא האחד והיחיד, האם אני עלול להתחרט בהמשך, האם אני שלמ/ה לחלוטין עם ההחלטה, ואיך בכלל אפשר לדעת שיש שלמות…
מרבית הזוגות מתמודדים עם הפחדים, ויש המדחיקים את הספקות, ולא מעיזים להתעמת עמן, כל שכן לשנות את ההחלטה. בצד אלו אנו נתקלים בלא מעט זוגות שבאים רגע לפני החתונה עם המחשבות, ולעיתים המעשים, על ביטול או דחייה. כאשר ההחלטה אינה מקובלת על אחד מבני הזוג, הרי שהמשבר עלול לפגוע בצורה קשה מאד בקשר, באמון ההדדי, בתחושת הביטחון והיציבות שכה חשובים בו.
קיימות סיבות רבות שיכולות להסביר את הצעד הדרמטי , שבו רגע לפני שבירת הכוס, נשברים הכלים, והחתונה המתכוננת מבוטלת.
על מנת להבין את הגורמים לכך, חייבים להתייחס להיסטוריה האישית והזוגית של כל אחד מבני הזוג. לרקע האישי השפעה על היכולת והרצון להתחייב ולהתמסד. סיפור משפחתי של זוגיות פגועה ורעועה, עלול ליצור מודל של נישואין קשים ולעורר פחד מפני ההתחייבות. במקרה של ליאור , כאשר היה בן 13 אמו יזמה את הגירושין, לאחר זמן קצר מצאה את אהבת חייה, והקימה משפחה חדשה. מנגד, אביו, לא הצליח לשקם את חייו הזוגיים, נותר בגפו, ונהל הרבה קשרים אך ללא המשכיות וללא יציבות. הוא הפך לאדם ממורמר, כעוס, ומתוסכל, שלא שכח ולא סלח לגרושתו. ליאור הזדהה עם כאבו של האב, והאשים את אמו בחוסר לויאליות לנישואין, ובעוול שגרמה לאביו.
דפוס התנהגות נוסף שעשוי היה להסביר את הצעד הדרמטי, קשור לנטייה של ליאור לרצות ולפייס בכל מחיר את הסובבים אותו. בעבר הוא השתדל להימנע מכל עימות בדרך של ויתור מוחלט וביטול רצונותיו. לאורך זמן הוא צבר כעסים, ומכיוון שלא ניתן להם ביטוי חיצוני ישיר וברור, הם מצאו דרכם החוצה בדרכים לא דרכים, לרוב מבלי שליאור היה מודע לכך. הכעסים המודחקים הללו נכרו בהתנהגויות של “דווקא”, בהימנעות מפעולות משותפות או סירוב לבקשות של נעמה. מאד ייתכן שגם ההחלטה על ביטול החתונה היתה ביטוי נוסף של כעס.
נעמה באה מבית שבו ההורים חיו ביחד, אולם תוך ריחוק רב ביניהם. הן לליאור והן לנעמה לא היו מודלים ברורים וטובים של זוגיות יציבה ותומכת. במהלך הטיפול עלתה הבהלה שאחזה בשניהם כל אימת שהתעוררו קונפליקטים ביניהם, הם לא ידעו כיצד לנהל אותם, איך לסיימם, וכך, כאשר כל עימות איים לפרק את הקשר, הופיעה העייפות והשחיקה. הביחד הפך להיות מעיק ותובעני עבור ליאור, מתסכל ומאכזב עבור נעמה. הפערים ביניהם הלכו והתחדדו ונדמה היה שלא ניתן לגשר עליהם.
ליאור החל מהסס, והשאלות האם נעמה היא האחת והיחידה לא הרפו.
ההרגשה והידיעה שהנישואין אינם רק טקס פורמלי של שינוי הסטטוס, כי עם מעבר חד בין חיי הרווקות ועולם הפנויים פנויות לבין חיי הנישואין על כל הכרוך בהם, נתפסו על ידו כמאיימים ומסוכנים. עוד עלה הקושי לפתח אינטימיות רגשית עמוקה בקשר, ליאור התקשה לשתף את נעמה בתחושות, ברגשות, בחוויות הפנימיות שלו, הוא חשש להיתפס בעיניה כחלש, כפגיע, כלא מוצלח מספיק.
החשש מפני התקרבות ואינטימיות רגשית מרוקן את הקשר מתוכן משמעותי. בתחילת הקשר עם ההתאהבות הראשונית, אין לכך משקל רב, אך בהמשך כאשר ההתלהבות שוכחת, הזוגיות מאבדת מחוזקה, ובמקום שתהפוך למשאב, למקור של כח, היא הופכת להיות סוג של הרגל, מובנת מאליה, או מתנהלת כסוג של התחייבות, מועקה ומטלה נוספת.
החתונה כ”בלון חמצן” לקשר
אנו נמצא לא מעט זוגות בהם רעיון החתונה עולה דווקא בתקופה שבה נדמה שהשגרה משתלטת, ועמה השעמום הריקנות והריחוק הרגשי. החתונה הופכת להיות מעין “בלון חמצן”, שעשוי להפיח חיים בזוגיות שמאבדת מחיוניותה. באופן טבעי, העיסוק בחתונה מכניס הרבה עניין, מתח והתרגשות, והופך לגורם מלכד. אלא שלרוב עד מהרה מתגלה שהפרויקט המלהיב אינו יכול למלא את החלל הרגשי שנוצר, והזוג עלול למצוא עצמו מול שוקת שבורה, לפני, או זמן קצר אחרי האירוע.
פעמים רבות, ההכנות לחתונה מחדדות קונפליקטים שהתקיימו זמן רב אך לא עלו בעוצמה ובתדירות כפי שמתגלים עתה.
הנישואין המסמלים את המעבר משלב לשלב במעגל החיים, מחייבים התארגנות והסתגלות למצב החדש שנוצר: המחוייבויות המשפחתיות מתרחבות, האחריות ההדדית, ההחלטה על הקמת משפחה על כל המשתמע מכך. כמו במעברים אחרים בחיים גם כאן השינוי מהמוכר והידוע אל הבלתי נודע, עלול לעורר לחץ ומתח, ומחייב תהליך הסתגלות ומציאת איזונים חדשים. מעבר לגורמי הלחץ הללו, אנו יודעים שההכנות עצמן משמשות זרז למשברים זוגיים. זוגות רבים מתייחסים להפקת החתונה כאל פרוייקט חיים, האירוע מקבל משמעויות עצומות ולעיתים חסרות פרופורציה, השאיפה להפיק ערב יחיד ומיוחד, שלא היה כדוגמתו, עלול להכניס את בני הזוג למערבולת מיותרת של לחצים, ולהאיץ את המשבר. לנו כאנשי מקצוע, נדמה לעיתים כי אילו זוגות היו משקיעים בטיפוח הקשר מעט ממה שהקדישו לחתונה, הרי יועצי הנישואין היו נותרים מחוסרי עבודה.
איך ניתן למנוע את משבר ה”רגע לפני”
במהלך הטיפול הזוגי ליאור ונעמה למדו להכיר ולהבין את הקשיים כמו גם את נקודות הכח שקיימות בזוגיות שלהם, היכולת לדבר על הפחדים, על החששות, ולהציף בעיות מבלי לחשוש מפני אבדן הקשר, אפשרו להם לנהל דיאלוג פתוח וישיר, ולמצוא פתרונות מתאימים. ליאור למד לבטא כעסים בדרך מילולית, ולא מהר לבטל עצמו בכל פעם שהתגלו פערים בין הרצונות שלו ושלה. נעמה, למדה לתת הרבה מקום וכבוד לצרכים ולבקשות של ליאור, ושניהם למדו לקבל את העובדה המצערת משהו, שאין די בהחלפת מבטי עיניים, על מנת שבן הזוג יידע לקרוא את מחשבותיו של האחר ויפעל למלא את צרכיו. התקשורת הישירה ביניהם אפשרה להם לתת מקום רב יותר לרגשות ההדדיים, ולנטרל במידה מסויימת את עוצמת התסכול והאכזבה בכל פעם שהתגלו פערים ביניהם.
בסופו של תהליך, ולאחר דחיה של מספר חודשים של החתונה, בני הזוג היו מסוגלים להרגיש שהפעם ההחלטה על הנישואין באה מתוך בחירה אמיתית, היינו, ממקום של מודעות, הבנה והתייחסות רגשית עמוקה לקשר על נקודות החוזק והתורפה שבו.
עם סיומו של הייעוץ זוגי, ולאחר דחיה של מספר חודשים של החתונה, בני הזוג היו מסוגלים להרגיש שהפעם ההחלטה על הנישואין באה מתוך בחירה אמיתית, היינו, ממקום של מודעות, הבנה והתייחסות רגשית עמוקה לקשר על נקודות החוזק והתורפה שבו. הם הצליחו להבחין בין המניעים הפנימיים העמוקים שהובילו לבחירה הנוכחית לבין כל אותם מניעים זרים וחיצוניים שהיו מעורבים בהחלטה הראשונית : לחצים חברתיים ומשפחתיים, גיל, מצב כלכלי, מעבר מגורים מדירה שכורה לרכישת בית, ועוד.
באופן לא מפתיע, תכנון החתונה התאפיין עתה בהשקעה פחותה ב”הפקת” האירוע, לטובת בהתמקדות במימדים הרגשיים שליוו את המעבר מזוג חברים לזוג נשוי. מסמך הצהרת הכוונות ניסחו בני הזוג, שחלקו אף הוקרא במהלך האירוע היה ביטוי יפה ומרגש למקום אליו הגיעו.
