על מלכוד בתוך רוע – כשאנשים “טובים” עושים מעשים רעים
מתוך קדימון להצגה “קוראים לו מלך” מאת סביון ליברכט – תיאטרון בית ליסין
בין שדה התירס לשדה החיטה, אחרי השקיעה בשדה… בין שבילי המשק, לבין הרפת בין אסיפת החברים, לבין חג המשק בין השלווה הפסטורלית לבין ענני הסערה המתקרבים– הולכת ונרקמת טרגדיה נוראה. העושק שמופיע במערכה הראשונה, הופך כבסוף הידוע מראש לטרגדיה במערכה האחרונה. רוע שהולך ומתגבר, יוצא מכלל שליטה, עד איבוד הבלמים הן של הטרקטור והן אלו המוסריים.
בין השבילים המוריקים, והפרות שופעות החלב, לא נמצא מי שיזין, ישמור, יגן, אין מי שיציב גבול, יניף דגל אדום, יפקח, ויבלום את מעגל ההתעללות על מנת להושיע הן את החריג, החלש וחסר האונים, אך גם את האחרים המתעמרים, מעצמם. וכך אנשים “טובים”, עושים מעשים רעים ואכזריים.
בניסיון לענות על השאלה איך אנשים נורמטיבים ללא רקע של אלימות ותוקפנות, עלולים להפוך לאכזריים, ניסו חוקרים שונים לבחון האם יצר האדם רע מנעוריו, וכן ביקשו לברר מה הם התנאים הסביבתיים שעלולים לגרום לאנשים “טובים” לפעול באופן אלים, ולבצע מעשים בלתי נתפסים.
בעשרות השנים האחרונות, בוצעו מחקרים פסיכולוגיים שהצביעו על האפשרות המטרידה כי בכל אדם קיימים היבטים אפלים של רוע, ובתנאים מסויימים הוא עלול לפעול באופן מרושע. שני הניסויים הבולטים בתחום היו אלו של מילגרם מ-1961 שבו נמצא כי רוב המשתתפים היו מוכנים לפגוע ולהסב סבל לאחר, מבלי להסס, כאשר ההתנהגות הוחרפה בהדרגה. כך גם פיליפ זימברדו, (מהבולטים בתחום חקר הרוע בעולם) בניסוי המפורסם שערך, חילק באופן רנדומלי קבוצת סטודנטים באוניברסיטת סטנפורד, לאסירים וסוהרים, אך נאלץ להפסיק את הניסוי 6 ימים לאחר שהחל, כיוון שהסטודנטים “הסוהרים” ביצעו מעשים אכזריים נוראיים בחבריהם ה”אסירים”.
מסקנת החוקרים היתה כי ההתדרדרות המוסרית נמצאת על מדרון חלקלק, ומושתתת על יצר הצייתנות לסמכות הטבוע באדם. משתנים סביבתיים (ולאו דווקא אישיותיים) עלולים להוביל אנשים נורמטיבים לפעול באופן לא מוסרי ולבצע מעשים איומים וקיצוניים, בעיקר כאשר ההסלמה הינה הדרגתית, נשללת האנושיות (דפרסנוליזציה) ממושא הפגיעה, והאחריות למעשים נחלקת בין המשתתפים שנעדרים מנגנוני פיקוח.
המחזה שלפנינו עוסק באווירה המאפשרת התפתחות הרוע, תוך עיוורון וחוסר הכרה בעיוות שנוצר. גיבורי המחזה אינם תופסים עצמם כפוגעים ואלימים, כפי שאינם מזהים את ההיבטים המוחלשים, הפגיעים והמעוותים ו”המפגרים” שמתקיימים אצל כל אחד מהם. המקום המקדש את הקולקטיב על חשבון היחיד, מעניק להם עמדת כח, ומצמצם את היכולת שלהם להתבונן על מעשיהם הכוחניים שהולכים ומסלימים.
הדמות החריגה והחלשה, הופכת לשעשוע ומנקזת אליה את האגרסיות, הפחדים, והדחייה, המושלכות עליה כעל שעיר לעזאזל. דמותו הפגיעה של דויד, מייצגת הן את הכמיהה לביטחון, אהבה, ושייכות, והן את האימה מפני האפשרות להיתפס כשונה, אחר, לא מובן, בחברה המקדשת אחידות, ציות ומשמעת, אך נעדרת בלמים מספקים בדמות פיקוח חיצוני.
גיבורי המחזה שבויים בתוך מערכת המוחקת את האישי, ולכן גובה מכולם מחיר יקר, בחוסר היכולת להתבונן ולהבין את עצמם, להכיר בפחדים ולקחת אחריות על ההיבטים ההרסניים והתוקפניים שמתקיימים בתוך כל אחד מהם. וכך כל המשתתפים נלכדים במעגל המוביל אותם אט אט להתנהגות חסרת חמלה, ללא יכולת להבחין במורכבות, לכאוב את הרע, להרגיש אשמה, ולרצות לתקן ולסלוח. בנוסף העדר הפיקוח החיצוני, תוך טיוח ותווית שקרים, אינו מאפשר תהליך תיקון. הם נותרים מחוסרי כל יכולת להתמודד עם האשמה ועם משמעות התוצאות ההרסניות של מעשיהם. בניסיונם לברוח מפני תחושות הפחד והכאב, ולהתנכר אליהן, הם מדחיקים, מכחישים ומתכחשים לאשמה. הדמות היחידה שמצליחה בסופו של תהליך פנימי למרוד בצווי החברתי, מתחילה להתמודד עם ההשלכות של האירועים, וחושפת את המציאות הקשה. היא מושכת אחריה, את האחרים הנגררים לאירוע הטראומתי בעל כורחם ונאלצים לחיותו מחדש. עתה כאשר המסך הורם, איש אינו יכול עוד לחמוק מהצורך להתבונן בצד האפל השוכן בכל אחד מהם, ודרכי המילוט נחסמות. כל המשתתפים מוצאים עצמם לכודים ברשת שקרים, מניפולציות והעמדת פנים ללא מוצא. למרבה הצער, כמו ב”חד גדיא” ללא תהליך פנימי וחיצוני, הם מתגלים שוב כמי שאינם מסוגלים לשאת את רגשות האשמה ולקחת עליהן אחריות ובעלות, ומכאן שהטראומה לא רק שאינה יכולה להתרפא, היא משתחזרת במעגל סגור ללא מוצא, ומותירה אחריה גלי הדף הרסניים ואלימים.
למידע נוסף:
